החלטה בתיק ת.א. 50522/07

1.         זוהי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין מיום 22/11/07, אשר ניתן על ידי מותב זה (להלן: " פסק הדין"), לפיו צווה המבקש לפנות ולסלק ידו מהמקרקעין הידועים כחלקה 133 בגוש 6433 אשר באור יהודה (להלן: " המקרקעין") ולהשיבם לחזקת המשיבה כשהם פנויים מכל אדם וחפץ ומחובר.

            יצויין, כי פסק הדין ניתן על בסיס החלטתי מיום 21/10/07 (להלן: " ההחלטה") לפיה נדחתה בקשת המבקש למתן רשות להתגונן מפני תביעת המשיבה, לפינויו מהמקרקעין.

            בבקשתו עתר המבקש לעכב, כאמור, ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, אשר הוגש על ידו לבית המשפט המחוזי (להלן: " הערעור").

2.         אחר שבחנתי, בחון היטב, את טענות הצדדים (בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה) באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

3.         הלכה נודעת היא כי זוכה על פי פסק דין, זכאי, דרך כלל, לממשו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו [ראו בש"א 4403/94 ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי, תק ^-על 94(3) 2278].

            כאשר עסקינן בפסק דין לפינוי, נשקלת האפשרות של החזרת המצב לקדמותו, וכשמדובר במקום מגורים ו/או מקום עסק, מטבע הדברים ננקטות אמות מידה זהירות [רע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם באתר נבו)].

            אולם גם במקרה האמור לא יעוכב פסק הדין בהתקיים אחת משתיים אלה:

            א.         הערעור על פניו חסר סיכוי.

ב.         עיכוב ביצועו של פסק הדין עלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למצער, השווה לזה שייגרם למפסיד כתוצאה מביצוע פסק הדין טרם ההכרעה בערעור (בש"א 4403/94 הנ"ל).

בענייננו אנו, נתקיימו בו במבקש שני התנאים האמורים, כך שלא מצאתי כי יש לעכב ביצועו של פסק הדין, הגם שהמדובר בעתירה לעיכוב ביצוע פסק פינוי.

4.         לגבי דידי, סיכויי ההצלחה בערעור קלושים המה עד למאוד וספק רב בעיניי באם טענות המבקש בערעור תתקבלנה.

בהחלטה האמורה קבעתי כי המבקש לא הראה, אף לא לכאורה, זכות חוקית כלשהי המזכה אותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין בניגוד לרצון המשיבה.

טענת המבקש להיותו בר רשות במקרקעין נדחתה על הסף בשל כך שחזקתו בהם (על פי טענתו) אינה רבת שנים כנדרש לשם יצירת רישיון מכללא ("רישיון גרידא").

אף אם רכש המבקש רישיון כאמור ^- כך קבעתי ^-הרי שעסקינן ברישיון חינם הניתן לביטול בכל עת [ראו: רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל ואח', פורסם באתר המשפטי נבו; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד ל"א(3) עמ' 433].

טענת המבקש להיות הרישיון ^- אם נוצר כזה ^-בלתי הדיר, אף היא נדחתה, שכן רשות חינם במקרקעי ציבור אינה יכולה, כלל, להיות בלתי הדירה (ראו: דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 977/06 הנ"ל).

טענת המבקש להעדר יריבות בינו לבין המשיבה נמצאה חסרת שחר, שכן זכות האחרונה לסילוק ידו מהמקרקעין קמה לה בהיותה נציגתה על פי דין של בעלת המקרקעין (סעיף 16 ל חוק המקרקעין התשכ"ט ^-1969).

לבסוף דחיתי על הסף טענת המבקש כי הוא מחזיק במקרקעין מכוחן של המשיבות הפורמאליות או מי מהן. טענה זו נטענה בעלמא בלא להניח ראשית ראייה לביסוסה, מה שהיא נסתרה מינה וביה מהצהרת המשיבה הפורמאלית 1 להעדר זכות לחזקה בהם.

5.         באשר למאזן הנזקים והנוחות, אף אלה נוטים בעליל לצידה של המשיבה.

המקרקעין שווקו במכרז לצד ג' על ידי המשיבה וזו האחרונה איננה יכולה להעבירם לזוכה נוכח חזקתו של המבקש בהם שלא כדין.