החלטה בתיק ת.א. 10216/97

1.         בהחלטתי מ- 10.04.02 מונה מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט בתחום הנפשי כדי להעמיד  תשתית טובה יותר להכרעה המשפטית לעניין מצבו של התובע מבחינה נפשית והקשר בין מצב זה לבין התאונה, זאת, לאחר שהמומחה הראשון פרופ' זוהר, נחקר בבית המשפט על חוות דעתו.

            בהחלטת המינוי של המומחה הנוסף, הורתי כי הצדדים לא ימציאו למומחה הנוסף את חוות דעתו של המומחה הראשון, לא ימציאו את השלמת חוות דעתו וגם את פרוטוקול חקירתו.

            ב- 09.03.03 ערך המומחה הנוסף פרופ' קליין חוות דעת בה מצא כי שיעור הנכות הנוכחי של התובע הוא 70%, תוך שהמליץ לקצוב את הנכות למשך פרק זמן של שנה, במהלכה ייעשה נסיון למצות את אפשרויות הטיפול באופן המקסימלי והוסיף כי קשה לדעתו לקבוע בשלב זה אם יש לזקוף את מלוא שיעור הנכות לחובת התאונה. המומחה המליץ כי שיעור הנכות הנפשית הסופית ומידת זיקתה לתאונה תיקבע כעבור שנה, לאחר אישפוז התובע והערכת תוצאות הטיפול שיקבל.

            ב- 20.07.03 ניתנה החלטה נוספת בעניין במסגרת בש"א 5667/03. בבקשה זו, ביקשה הנתבעת להעביר למומחה הנוסף במסגרת שאלות הבהרה על חוות דעתו מ- 09.03.03, את חוות דעתו של המומחה הראשון, תשובות לשאלות הבהרה שנתן ופרוטוקול חקירתו. בהחלטתי  נדחתה הבקשה תוך שציינתי, כי המומחה הנוסף ערך למעשה חוות דעת זמנית ולא גיבש עדיין דעתו בשאלות שבמחלוקת ומשכך, השיקולים שהנחו אותי בהחלטה הקודמת בה הורתי כי חוות דעתו של המומחה הראשון לא תועבר לעיונו של המומחה הנוסף - עודם תקפים. עוד ציינתי, כי בבוא העת יוכל בא כח הנתבעת לחקור את המומחה הנוסף ולהציג לו את חוות דעתו של המומחה הראשון. בהחלטה זו ציינתי, כי מקום שהמומחה הנוסף מונה כדי להעמיד תשתית טובה יותר להכרעה משפטית בעניין מצבו של התובע מבחינה נפשית והקשר בין מצב זה לתאונה, יש להעדיף את עקרון הבטחת עצמאותה ואי תלותה של חוות דעת המומחה הנוסף על הכלל לפיו ניתן להעביר למומחה אחד, את חוות דעתו של מומחה אחר שמונה בידי בית המשפט.

            ב- 16.11.03 ניתנה בבית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) החלטה ב רע"א 7779/03 בבקשת רשות ערעור שהגישה הנתבעת על ההחלטה מ- 20.07.03.

            בהחלטתו, לא מצא בית המשפט העליון עילה להתערב בהחלטה מ- 20.07.03 בציינו, כי אין בהלכה לפיה ניתן להציג בפני מומחה שמונה על ידי בית משפט חוות דעת של מומחים אחרים שמונו על ידי בית המשפט, כדי לשלול את שיקול דעתו של בית המשפט לקבוע כי בנסיבותיו של מקרה מסויים אין מקום להתיר את הצגת חוות הדעת למומחה הנוסף או כי יש מקום להשהות הצגתה. בית המשפט העליון מציין, כי כך נקבע בבית המשפט המחוזי במקרה זה, תוך הדגשה כי בהמשך הדרך, לאחר שיגבש המומחה הנוסף את עמדתו הסופית, ניתן יהיה להציג לו את חוות הדעת של המומחה הראשון.

3.         ב- 14.08.04 הוגשה חוות דעתו הסופית של המומחה הנוסף. בחוות דעתו, מציין המומחה כי בתמונת המחלה הנוכחית שהתובע מציג, ניתן למצוא ערוב של גורמים התומכים בחלקם בזיקה בין נכותו הנפשית לבין התאונה, בעוד חלקם נותנים תימוכין לאפשרות שמדובר בתהליך של מחלה נפשית שאינו רק תוצאה של התאונה.

            בשיקלול הכולל העריך כי סביר יהיה לזקוף את מחצית שיעור הנכות הנפשית הכוללת של התובע (70%) לחובת התאונה, דהיינו: 35% נכות נפשית לצמיתות.

4.         עתה, שבה הנתבעת ומבקשת (בש"א 16285/05) להעביר למומחה הנוסף במסגרת שאלת הבהרה את חוות דעתו של המומחה הראשון, תשובותיו לשאלות הבהרה ופרוטוקול חקירתו בבית המשפט.

            הנתבעת סבורה כי משנערכה חוות הדעת הסופית, הוסר המכשול שמנע הצגת חוות הדעת של המומחה הראשון בפני המומחה הנוסף.

            התובע מתנגד לבקשה נחרצות. התובע מזכיר בקשה קודמת שהגישה הנתבעת שנדחתה בהחלטה מ- 20.07.03, החלטה שאושרה בבית המשפט העליון, וטוען בעיקרו, כי העברת חוות הדעת של המומחה הראשון למומחה הנוסף תעמיד את המומחה הנוסף במצב בו עליו למיין חומר סותר, עניין ההופך את תפקידו לתפקיד שיפוטי, בעוד מלאכת השיפוט ראוי שתישאר בידי בית המשפט. נטען כי לא מדובר בשאלות הבהרה ביחס לחוות דעתו של המומחה הנוסף שאינו יכול להסביר היום מדוע סבר המומחה הראשון אחרת. נטען עוד כי לא מדובר בעימות בדבר שיעור הנכות, אלא בשאלה האם מדובר בהתחזות או בנכות אמת.

5.         שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי היא, כי יש להתיר עתה את העברת חוות דעתו של המומחה הראשון, תשובותיו לשאלות הבהרה ואת פרוטוקול חקירתו למומחה הנוסף, אך כי דבר זה ייעשה לא על דרך של שאלות הבהרה מטעם הנתבעת, אלא בהוראה מטעמי שתינתן בסיום החלטה זו. להלן אסביר.

6.         אכן, ביסוד ההחלטה שלא להתיר העברת המסמכים למומחה הנוסף, עמד השיקול של העדפת עקרון הבטחת עצמאותה ואי תלותה של חוות דעת המומחה הנוסף.

            יש להזכיר, שהמקרה שלפני אינו שגרתי. המדובר הוא במקרה בו מונה המומחה הנוסף, כדי להעמיד תשתית טובה יותר להכרעה משפטית בעניין מצבו של התובע, והקשר בין מצב זה לבין התאונה, מקום שמדובר בשאלת אמיתותם של ממצאים, וליתר דיוק, בשאלה האם מדובר בהתחזות או במצב אמיתי.

            בנסיבות אלה, ניתנה ההחלטה מ- 20.07.03 ובית המשפט העליון לא ראה להתערב בה.

7.         כיום, בניגוד למצב ששרר ב- 20.07.03 בו ניתנה עד אותו שלב רק חוות דעתו הזמנית של המומחה, מצויים אנו במצב בו המומחה ערך כבר את חוות דעתו הסופית שנערכה כאמור ב- 14.08.04.

            במצב זה, אין עוד חשש מפני השפעה על המומחה הנוסף בגיבוש חוות דעתו המקצועית.

            בהקשר זה יצויין, כי ככל שהתובע סבור שהבקשה הקודמת שהגישה הנתבעת בעניין דומה, מונעת ממנה העלאת הנושא עתה, אין לקבל עמדה זו, שכן אז עמדה בפנינו חוות דעת זמנית של המומחה בעוד עתה, מונחת חוות דעתו הסופית.

            עוד יש לציין, כי במקרה שבפני מדובר בשאלת המצאתה של חוות דעת של מומחה בית המשפט לעיונו של המומחה הנוסף ולא בהמצאת חוות דעת מטעמו של צד, הוא העניין שנדון ברע"א 1422/01 ציון נ' עבד אל רחמן פ"ד נה (4) עמ' 153.