החלטה בתיק קצב נ' פקיד שומה גוש דן

מונחת בפניי בקשה מטעם המערער ל"שינוי סדר הגשת כתבי סיכומים" באופן שטרם הגשת הסיכומים מטעמו, יוגשו הסיכומים מטעם המשיב.

המערער טוען כי הגם שפתח בהבאת ראיותיו, מדובר ב"טעות שנגרמה בתום לב" ומשעמד עליה הוא מבקש כי יהיה זה המשיב שיסכם ראשונה את טענותיו בערעור ולו כדי "לרפא את הפגם שנפל בדיון".

המערער מסתמך בבקשתו על הוראת תקנה 10(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1978 הקובעת כי "מקום שהמשיב חייב, על פי הפקודה, להצדיק את השומה, חייב הוא להתחיל בהבאת ראיותיו; בכל מקרה אחר חייב המערער להתחיל בהבאת ראיותיו".

עוד מבקש המערער (בסעיף 3 לבקשה), כי בהינתן שפנקסיו קבילים, ייקבע כי "נטל הוכחת השומה רובץ לפתחו של המשיב...".

המשיב הגיש תגובה מסודרת במסגרתה הוא מתנגד לבקשה.

ייאמר מיד כי דין הבקשה להידחות.

נראה כי המערער אינו דק פורתא בין המונחים "נטל הבאת ראיות", "נטל הצדקת השומה" ו"נטל השכנוע".

אכן, סעיף 155 לפקודת מס הכנסה קובע כי אם המערער ניהל פנקסים קבילים, חייב פקיד השומה להצדיק את השומה ובאותו הקשר קובעת תקנה 10(א) הנ"ל כי במקרה זה חייב פקיד השומה להתחיל בהבאת ראיותיו.

אולם במה דברים אמורים?

חובת ההצדקה חלה על פקיד השומה כאשר השאלה שבמחלוקת היא שאלה "פנקסית", היינו, שאלה שהתשובה לה מצויה בפנקסי הנישום, כך שקבילותם של הפנקסים רלוונטית למחלוקת. אין זה המצב כאשר מדובר בשומה המבוססת על גידול הון, כבמקרה הנדון. במקרה זה אין כל רלוונטיות לשאלה אם מדובר בפנקסים קבילים או לא. שאלת קיומו של גידול הון היא שאלה "לבר פנקסית" משום שלא ניתן למצוא את התשובה לה מתוך פנקסיו של הנישום עצמו: "נושא הפרשי ההון אין לו כל זיקה הגיונית לפעולות המתוארות בחשבונות של ההכנסה וההוצאה הבאים לידי ביטוי בפנקסים. הסכומים האמורים בהפרשי ההון לא הוצגו מעולם כהכנסה או כרווח שצמח מהפעילות שהשתקפה מהפנקסים עצמם..." (עמ"ה (ת"א) 1176/02 אולשטיין דן נ' פקיד שומה ת"א-יפו 4 (10.7.2005)).

יוצא, אפוא, שעל המערער ליתן הסברים לגידול בהונו, כפי שהדבר עולה מהצהרות ההון שהגיש ומהוצאות המחיה ושאר השימושים המיוחסים לו בשומה, והסברים אלו צריכים להיות מוכחים מחוץ לרישומים בפנקסים ועל פי עובדות שמצויות בידיעתו שלו ולכן אך ראוי כי הוא זה שיפתח בהבאת הראיות, ומשכך אף יסכם ראשונה את טענותיו בערעור (ע"מ (מרכז) 43471-02-12 יצחק דגן נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקאות 16-17 (28.8.2015)).

כאשר מדובר בשומה המבוססת על הפרשי הון, יש לראות את פקיד השומה כמי שיצא ידי חובת הצדקת השומה, הקבועה בסעיף 155 לפקודת מס הכנסה, בעצם הוכחת גידול ההון. לפני המשיב היו שתי הצהרות הון של המערער אשר ההשוואה ביניהן גילתה גידול הון שלא ניתן להסביר אותו בהכנסות הרשומות בפנקסים. היה על המערער לתת הסבר שיניח את דעת פקיד השומה לגידול בהון וזאת באמצעות מסמכים וראיות חיצוניים לספרים. ככל שלא עלה הדבר בידו, רשאי היה פקיד השומה להסיק כי מקורו של גידול ההון בהכנסות לא מדווחות ולערוך לו שומה בהתאם ורשאי המערער להביא את המחלוקת בינו לבין פקיד השומה להכרעת בית המשפט.

אף אם נטל הצדקת השומה היה מוטל על פקיד השומה, נטל השכנוע מוטל על כתפי הנישום מתחילת ההליך ועד סופו (ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ , פסקאות 30,33 (26.8.2014)).

סיכומו של דבר, הן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע בערעור מוטלים על המערער ולכן טענתו כי "נטל הוכחת השומה רובץ לפתחו של המשיב" ראויה אף היא להידחות.

זאת ועוד, מסכימה אני עם המשיב כי, משפתח המערער ממילא בהבאת ראיותיו, מכלול הראיות והטענות של הצדדים כבר מצוי בפני בית המשפט ואין בשינוי סדר הסיכומים, שנועדו לסכם את הטענות והראיות, כדי לתרום למערער וגם על רקע זה לא ברורה בקשתו.

וגם אם היה ממש בבקשה, ולא כך הוא, דינה היה להידחות גם מההיבט הפרוצדוראלי. טענה בדבר היפוך נטל הבאת הראיות (להבדיל מטענה בדבר היפוך נטל השכנוע) יש להעלות טרם החל שלב הבאת הראיות, וודאי לא בסיומו. בדיון ההוכחות שהתקיים, העיד המערער תחילה ואחריו העידו העדים מטעם המשיב, בהתאם לסדר הגשת התצהירים. המערער מעולם לא טען טענה של שינוי סדר הבאת הראיות, למעט בשלב הנוכחי, לאחר שניתן צו לסיכומים בכתב. כך שאפילו היה ממש בבקשה, הרי משתם שלב ההוכחות, אין בשינוי סדר הגשת הסיכומים כדי "לרפא את הפגם שנפל בדיון", כלשון הבקשה.

הבקשה נדחית. צו לסיכומים שניתן בתום הדיון בתאריך 10.9.2017 – בעינו עומד.

המערער יישא בהוצאות המשיב בגין בקשה זו בסכום של 8,500 ש"ח.