החלטה בתיק קפ 4/05

1.    הליכי בוררות שהתקיימו בין חברה שהקובל הוא מנהלה ואחד מבעלי מניותיה (להלן: " חברת רם") לחברה אשר יוצגה על ידי הנאשם, הניבו קובלנה זו שבה מיוחסת לנאשם עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

לפי הנטען בקובלנה, בישיבה שהתקיימה בפני הבורר באפריל 2004, במהלך חקירה של עד מטעם חברת רם, כינה הנאשם את הקובל " פושע מורשע", ובהמשך חזר ואמר: " הוא פושע. ישב בבית סוהר".

מאוחר יותר, בסיכומיו במסגרת אותו הליך, הפנה הנאשם את הבורר לפסק דין בע"פ 115/77 כשהוא מציין שם שמפסק הדין הזה עולה שהקובל "הורשע בניסיון לקבל מאת חברת קצא"א, במרמה, ובנסיבות מחמירות, סכומי כסף גדולים, במהלך ביצוע עבודות קבלניות ציבוריות וריצה בגין פשעיו 18 חודשי מאסר בפועל!...". כן הצביע הנאשם על אמירה שצוטטה בפסק הדין האמור מפיו של הקובל (כאן), ואשר מעידה לטענת הנאשם על "גישתו לחיים ועל מידת יושרו ומוסריותו של הקובל". הנאשם חתם קטע זה בסיכומיו כך: "לאור מכלול הראיות שהוצגו במהלך התדיינות זו מתברר שמר אברהם לב, עדיין "חי ככה"!...".

הקובל עצמו לא היה צד להליכי הבוררות, ואף לא העיד בהליכים אלה.

מפרוטוקול הדיון אשר צורף לקובלנה עולה שהאמירות הללו מפי הנאשם, באו לאחר שניסיונות חוזרים שלו לחלץ מפי העד תשובה לשאלה בעניין ההרשעה מן העבר של הקובל ושל חברת רם שמטעמה העיד, נתקלו בהתנגדות נמרצת של ב"כ הקובל (כאן) תוך שהוא מתרה בנאשם שהוא צפוי לתביעה בשל הוצאת לשון הרע.

2.    הנאשם טוען שקובלנה זו דינה לביטול שכן הפרסום המשמיץ שיוחס לו הוא בגדר פרסום "מותר" לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ונהנה מחיסיון מלא מפני אישום פלילי או תביעה בהליך אזרחי.

הקובל טוען לעומתו שהפסיקה הכירה בחריגים לחיסוי  לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; מכאן שאין מדובר בחסינות מוחלטת כי אם בחסינות יחסית; והמקרה הזה ראוי אף הוא להיות מוחרג מהגנת סעיף 13(5) לחוק, לפי שמדובר בהרשעה ישנה שעל פי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: " חוק המירשם הפלילי") יש לראותה כהרשעה שנמחקה.

3.    סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - האומנם מדובר "בחסינות יחסית" כטענת הקובל.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, עניינו " פרסומים מותרים" ולפיו " לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" פרסום אשר בא בגדרו של אחד מסעיפי המשנה לסעיף זה, בכללם:

"פרסום על ידי שופט, חבר בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;" (סעיף 13(5) לחוק).

לשון זו כפשוטה, אינה מותירה ספק בכך שהמחוקק ביקש להעמיד הגנה מוחלטת לכל פרסום אשר נעשה במהלך דיון משפטי, יהא תכנו אשר יהא, בין שהוא מתייחס לצד להליך ובין שלא.

הפסיקה אף אמצה פרשנות מרחיבה למלים " במהלך דיון משפטי" וקבעה שיש לראות את החיסוי לפי  סעיף זה " כמשתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות פניה בכתב ומסמך הדרוש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה", זאת מן הטעם שפרשנות על דרך הצמצום תחטיא את המטרה של "ניהול משפט באורח חופשי, ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי" (ע"פ 364/73, שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), עמ' 620).

4.    ואכן, כטענת הקובל, במספר פסקי דין נקבע שחרף לשונו של סעיף 13(5) לחוק, החיסוי לפיו אינו בלתי מסויג.

כך למשל, בע"פ (תל-אביב) 646/92, רם דורון נ' טריינין גורן, עו"ד (פ"מ תשנ"ד (19 111), סברו שופטי הרוב, כל אחד לפי שיטתו ומטעמיו, כי החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אינו מוחלט: כב' השופט גרוס קבע כי יתכנו מקרים חריגים וקיצוניים אשר יצדיקו את הסרת החיסוי, וזה כאשר הזדון והרשעות גלויים באמירה המשמיצה; כב' השופט שטרוזמן קבע שהחיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק אינו מגן מבחינת תכנו אלא על פרסום אשר דרוש לצורך הדיון ובקשר אליו, אף שדרישה ברוח זו אשר נכללה בחוק המקורי הושמטה במסגרת התיקון הראשון של החוק. דעה דומה הובעה על ידי כב' השופט מודריק בע"פ (ת"א) 1021/95, דב סובול נ' מדינת ישראל (תק-מח כרך 97(2),151).

ואולם, על פני הדברים נראה שהמקרה הזה אינו נופל במסגרת הסייגים לחיסוי כפי שהוגדרו בפסקי הדין הנזכרים.

מדובר בדברים שאמר בא כוחו של בעל דין במהלך חקירה נגדית של עד - הבורר אגב, התיר לנאשם להציג לעד שאלות בעניין עברו הפלילי של הקובל; הדברים התייחסו למי ששימש מנהל של חברת רם - היא בעל הדין שכנגד, ובאו בעקבות שאלות שהופנו לעד מטעמה באותו נושא; השאלות בעניין עברו הפלילי של הקובל היו רלבנטיות למחלוקת לפי שכוונו להתנהלותה של חברת רם במקרים דומים בעבר בניהולו של הקובל, ונועדו לקעקע את אמינותה; והעיקר - הגישה הזו לא אומצה על ידי בית המשפט העליון.

כך בערעור על פסק הדין בע"פ (ת"א) 1021/95, התייחס בית המשפט להיקף החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע באומרו:

"החלת ההגנה הכוללנית והגורפת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע על עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין, מייתרת את ההגנה הקבועה בסיפא של האחרון; שהרי מה טעם בהגנה "מצומצמת" המדברת ב"בקורת כנה ואדיבה" על תיפקודו של השופט בתור שכזה בלבד, כאשר עומדת לנאשם הגנה מקיפה וכוללנית בסעיף 13(5) הנ"ל". (רע"פ 3817/97, סובול דב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 247).

זוהי גם רוח הדברים בע"א 6356/99, דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו(5), עמ' 254.