החלטה בתיק קפ 119/02

התגובה מחזיקה 198 סעיפים. שניים מהם "מוקדשים" לטענה לפיה הקובל חדר למאגרי המידע של לשכת עורכי הדין.

בטענה זו רואה הקובל השמצה אשר חורגת מהמסגרת העניינית והמתחייבת של תגובה  לתלונתו, והוא מייחס בגינה לנאשם עבירה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן " חוק איסור לשון הרע" או "החוק").

2.  הנאשם טוען כי קובלנה זו דינה לביטול, לפי שתוכן תגובתו לתלונה אשר הגיש נגדו הקובל ללשכת עורכי הדין, אינו יכול להיות עילה לאישום לפי חוק איסור לשון הרע. טענתו היא כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, מעמיד חיסוי גורף לפרסומים שנעשים בקשר עם הליך שיפוטי או מעין שיפוטי; כי קובל כמשמעו בחוק הלשכה ממלא תפקיד מעין שיפוטי; כי ההליך שמתקיים בפניו הוא הליך מעין שיפוטי, וכי תגובת עורך הדין הנילון, לתלונה שהוגשה נגדו, היא בחזקת כתב טענות של בעל דין שזוכה לחיסוי מלא מאישום או תביעה בשל לשון הרע, לפי סעיף 13(5) לחוק.

3.  הקובל משיב על כך כי החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק אינו בלתי מסוייג בכל הנוגע לתוכן הפרסום, וכי ממילא אין הוא חל על תגובה אשר מוגשת לקובל לפי חוק הלשכה. טעמיו לעניין הטענה האחרונה הם:

יש להבחין בין ההליך השיפוטי אשר מתקיים בפני בית הדין המשמעתי, לבין ההליכים המקדימים שבסיומם מגבש הקובל את עמדתו לשבט או לחסד כנגד הנילון - הגשת קובלנה נגדו לבית הדין המשמעתי, או גניזת התלונה; הקובל לפי חוק הלשכה, בהבדל מתובע לפי חוק סדר הדין הפלילי, אינו משמש בתפקיד מעין שיפוטי, והנילון אינו בעל דין כל עוד לא הוגשה נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי של הלשכה; פרשנות מרחיבה של סעיף 13(5) לחוק מרוקנת מתוכנה את הגנת תום הלב אשר יוחדה למתלונן לפי סעיף 15(8) לחוק,  ופועלת להפיכת חשוד "לבעל דין" גם כאשר מדובר בעבירות אחרות כמו העלבת עובד ציבור.  

אלה הן בתמצית הטענות המרכזיות של הצדדים.

4.  על פי סעיף 13(5) לחוק אין לתבוע או להאשים בשל "פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

מקובלת עלי טענת הנאשם כי החיסוי לפי סעיף 13(5) הנ"ל, הוא חיסוי גורף ובלתי מסוייג בכל הקשור לתוכנו של פרסום שעל פי ההלכה הפסוקה יש לראותו כפרסום שנעשה "בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". (ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2), 620). 

לשון הסעיף, אינה מטילה כל סייגים באשר לתוכן או למניעים של בעל הפרסום המשמיץ, וזוהי להבנתי העמדה של בית המשפט העליון, כפי שעולה מהילכת זיידמן הנ"ל וכפי שהיא משתקפת בדברי כב' השופט קדמי ברע"פ 3817/97 סובול דב נ. מדינת ישראל, פ"ד נב (3),247,  שאותם מביא הנאשם בטיעוניו:

"החלת ההגנה הכוללנית והגורפת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע על עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין, מייתרת את ההגנה הקבועה בסיפא של האחרון; שהרי מה טעם בהגנה "מצומצמת, המדברת ב"בקורת כנה ואדיבה" על תיפקודו של השופט בתור שכזה בלבד, כאשר עומדת לנאשם הגנה מקיפה וכוללנית בסעיף 13(5) הנ"ל".

אם החיסוי לפי סעיף 13(5) לחוק מעמיד הגנה כוללנית, גורפת ומקיפה, כי אז ברי שתוכנו של הפרסום והמניעים לעשייתו, אינם מעלים או מורידים, וכך אכן נפסק  בע"א 6356/99, דרור חטר- ישי נ' עדנה ארבל, (פ"ד נו(5),254 ).

שם נאמר מפי כב' השופטת דורנר: "לשון אחר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו.

לעניין זה, אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד".

הקובל טוען כי בפסק דין זה הוטל בכל זאת רסן גם על תוכן הפרסום, שכן בהמשך נאמר: "לעומת זאת, כאשר מפרסם בעל התפקיד התבטאות, שאף אלמלא לשון הרע הנטען לגביה, לא ניתן לפרשה באורח סביר כפעולת לוואי הכרוכה במילוי תפקידו, הרי שהחסינות איננה חלה ביחס אליה".