החלטה בתיק פשר 9305/03

1.      בפני מונחת בקשת החייבת כי תוכרז היא כפושטת רגל.

2.      ביום 08/12/03 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת, לפי בקשתה, הכונס הרשמי מונה לכונס נכסיה והושת עליה חיוב חודשי בסך 600 ש"ח, לטובת קופת הנושים.

3.      בעת הגשת הבקשה הצהירה החייבת על חובות בסך 491,197 ש"ח ומספר נושיה 20. בפועל, הוגשו 6 תביעות חוב בסך 299,772 ש"ח.  לטענתה, חובותיה נובעים ממתן שיקים מחשבונה הפרטי  לבעלה, שיקים שלא כובדו,  שעה שזה כשל בניהול מינימרקט והסתבך בחובות. כמו כן החייבת הייתה ערבה לחשבון גיסה שנקלע לחובות ובגין כך נתבעה.

4.      החייבת ילידת 1963, גרושה ואם ל- 3 ילדים, מהם 2 קטינים בגיל, עובדת למחייתה ומשתכרת סך של 8,322 ש"ח. כמו כן החייבת מתגוררת בבאר שבע ומשלמת דמי שכירות חודשיים.

5.      הכונס הרשמי התנגד להכרזת החייבת כפושטת רגל, מהטעמים כי זו נהגה לחתום על פנקסי שיקים שעה שאין בידה מידע אם יש בחשבון הבנק כסף בכמות מספקת כדי לכסות את סך השיקים. לפיכך, ביקש לראותה כמי שנהגה בפזיזות ובחוסר אכפתיות, כזו המגעת כדי חוסר תום לב ביצירת החובות. טעם נוסף לדחיית בקשתה היה בכך שזו הייתה ערבה לסך כספי גבוה, בו בעת שהחברה הייתה שקועה בחובות והיא- החייבת, הייתה חסרת רכוש כלשהו, כשברור היה לה שאין ביכולתה לשלם חוב שכזה. עוד טען הכונס הרשמי בסיכומיו, כי התגלו סתירות בגירסאותיה של הייבת בין זו המפורטת בתצהירה הראשון של החייבת, שתמך בבקשתה למתן צו כינוס, לבין דבריה בחקירתה בבית המשפט ותצהירה שהוגש כתגובה לעמדת הכונס הרשמי, שהתנגד להכרזה.

בעוד החייבת טענה כי בשנים 94-95 עבדה בבית החולים בבאר שבע וסייעה לבעלה בניהול המינימרקט, טען הכונס הרשמי כי על פי רישומי הביטוח הלאומי זו עבדה בבית החולים באילת, לכן נבצר ממנה בפועל לסייע לבעלה בשעות הפנאי לא כל שכן, לעבוד שם.

לעניין טענת החייבת כי ידעה על כל שי'ק שהוציא בעלה, מעלה בפני הכונס הרשמי את העובדה  כי בבקשת החייבת לצו כינוס, זו הבהירה כי בעלה השתמש בשיקים שלה ואינה זוכרת אם היא חתמה עליהם או הוא. עוד טען הכונס הרשמי כי יש לדחות את טענת החייבת כי נכנעה להשפעתו הדומיננטיות של הבעל בקבלת החלטותיה, וזאת  מפאת בגרותה ואחריותה של החייבת למעשיה.

לאור האמור לעיל, סבר הכונס הרשמי כי יש לדחות את בקשתה של החייבת וכן לבטל את צו הכינוס שניתן בעניינה.

6.      החייבת הגישה תצהיר מטעמה, בתגובה לעמדת הכונס הרשמי, ממנו עולה כי, בשנת 1993 עזבה היא את מקום עבודתה כאחות בבית חולים והחלה לעבוד עם בעלה, דאז, במינימרקט כשותפה והייתה נוכחת בעסק במשך רוב שעות היום. החייבת ציינה כי בעלה היה מוגבל בחשבון הבנק שלו, מפאת חובות קודמים אשר נגעו לעיסוקו הקודם ולא למינימרקט. החייבת הדגישה כי אכן חלק מהשיקים בגין העסק נמשכו מחשבונה, אך זה נעשה לאחר מעקב על חשבון הבנק והפקדות חלק מתקבולי העסק לחשבונה, כמו גם בעלה יידע אותה לגבי כל משיכת שי'ק . כמו כן ציינה החייבת כי הייתה נתונה ללחציו של בעלה לשעבר לעניין הפעלת חשבון הבנק האישי שלה, כשם שהייתה נתונה ללחציו והשפעותיו בחיי הנישואין. לחתימת דבריה, ציינה החייבת כי רוב חובותיה אינם נובעים משקים חוזרים וכן כי מעולם לא משכה שי'ק בידיעה כי לא יכובד.

בסיכומיו, טען ב"כ החייבת כי אין לגזור גזירה שווה בין עובדות פסק הדין עליו נסמך ב"כ הכונס הרשמי בהתנגדותו למקרה דנן.

הוסיף וטען ב"כ החייבת כי בענייננו לחייבת הייתה יד בניהול העסק, עוד כשעבדה כאחות בבית החולים וכן כשעזבה שם הייתה לשותפה בעסק יחד עם בעלה, ואף השתמשה בכספי הפיצויים שקבלה ממקום עבודתה הקודם לשם כיסוי חובות העסק. כמו גם ציין כי החייבת לא הוציאה ש'קים "בלנקו", אלא נתנה כל ש'ק כשהיא סמוכה ובטוחה כי יש כיסוי בגינו. לטענתו איתרע מזלם והעסק קרס מפאת התחרות במשק וחובות שלא שולמו להם. לעניין הערבות של החייבת, נטען כי זו נחתמה עת לא הייתה מצויה החייבת בקשיים כלכליים וטרם יצרה חובותיה. עוד נטען כי סך החובות בגין ש'קים חוזרים, כפי שעולה מעיון בתיקי ההוצאה לפועל מסתכם  בסך של 57,850 ש"ח מתוך כלל החובות, לכן יש בנמצא טעות הדפסה בבקשה הראשונה שם נטען כי מרבית חובותיה נובעים משי'קים ללא כיסוי. לאור האמור טען ב"כ החייבת כי לא רק שהתנהגות החייבת אינה נגועה בחוסר תום לב, כי אם טען כי התנהגותה מלמדת כי הגונה ותמת לב היא ולפיכך יש להיעתר לבקשה.

7.      סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל הוא הסעיף הדן בבקשת חייב להכרזתו כפושט רגל:

"(א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:

(1)...

(2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו;"

בהתייחס לסעיף זה נקבע כי " השאלה העיקרית העומדת לפני בית המשפט בדונו בשאלה האם להכריז את החייב פושט רגל לפי בקשתו היא האם פעל בתום לב" (ש. לוין וא. גרוניס, פשיטת רגל - מהדורה שנייה, עמ' 169).

התשובה לשאלה זו האם פעל החייב בתום לב, מחייבת בדיקת שתי תקופות שונות; הראשונה,  תקופת יצירת החובות; והשנייה, התנהגות החייב לאחר הגשת הבקשה להכרזתו כפושט רגל (שם, שם).

8.      דומני כי נסיבות המקרה דנן שונות במקצתן מהנסיבות שעולות מפסק הדין שבגינו משתית הכונס הרשמי התנגדותו לבקשת החייבת (פש"ר (חיפה) 409/03 בוגנים (לוי) ליאת נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2004(2), 1520), שם דחה כבוד השופט גרשון את בקשת החייבת להכרזתה כפושטת רגל. מפסק דין זה עולה כי החייבת נהגה לחתום על שי'קים ללא שביררה את יכולת הכיסוי בחשבונה, וכן של חשבונות נוספים שפתחה למען החברה. כמו כן חתמה החייבת על ערבות להבטחת חוב כספי, בו בזמן שהחברה שבבעלותה הייתה שקועה בחובות והיא חסרת רכוש. לאור כך קבע כבוד השופט עודד גרשון כי "החייבת חטאה בענייננו חטא כפול כאשר כל אחד מהם, כשלעצמו, די בו כדי להצדיק את דחיית בקשתה".

במקרה דנן, סבורתני כי התנהגות החייבת אינה מגעת כדי חוסר תום לב ביצירת החובות, כנסיבה אשר תצדיק דחיית בקשתה.