החלטה בתיק פשר 916/89

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין הנאמנת בפשיטת הרגל של שלמה שחמורוב (להלן: "הנאמנת" ו"החייב", בהתאמה), לבין החייב ורעייתו בעניין אישור הסדר נושים שהגישו החייבים; עניין לנו בהסדר שהוצע על-ידי החייבים ועבר אישור של אסיפת הנושים, ואף הנאמנת (ועל כך אין היא חולקת), הסכימה לו באותו מועד. אלא, שמאוחר יותר טענה, כי הסכמתה או ויתור מצידה על צעדים כאלו ואחרים כנגד החייבים טעונים אישור בית המשפט, ובלעדיו הם חסרי תוקף. למעשה, העלתה הנאמנת במועד הדיון בבית המשפט סדרת טענות ותביעות כנגד החייב ובני משפחתו, ובין היתר בעניין תביעה שמנהלת הנאמנת כנגד צד ג', אשר היה קשור עם החייב ומשפחתו בקשרי עסקים. כמו כן, תבעה הנאמנת הודאה מצד החייב כי שיקר והציג מסמכים כוזבים, וכן שינויים נוספים שלטענת הנאמנת יהיו לטובת ההסדר.

במהלך הדיון שנערך בפני, הועלו טענות נוספות, הקשורות לעובדה כי החייב לא השלים את חוב הפיגורים שחב בשל אי עמידה בתשלומים החודשיים שהוטלו עליו. בסופו של דבר, הופנו שני הצדדים לערוך "מקצה שיפורים" - החייב, לשפר את הצעתו ולהתייחס להערות בית המשפט, והנאמנת - לערוך רשימה מסודרת של תביעותיה מן החייב; לאחר ששני הצדדים הגישו כתבי טענות, ובהם נראה כי הם עומדים למעשה על הצעותיהם וטענותיהם הקודמות בלא שינוי של ממש, ניתנת החלטתי זו.

1.                  הסוגיה המהותית, העומדת להכרעה בבקשה, קשורה ליחס בין עמדת בעל-תפקיד לגבי הצעת הסדר, כפי שהונחה בפני אספת הנושים וזכתה לאישור, לבין שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט המתבקש לאשר את ההסדר בדיעבד; זאת, כאשר בנסיבות המקרה, משנה בעל התפקיד את עמדתו באורח מהותי, ומנמק זאת בטענה כי בלא אישור בית המשפט, הסכמתו אינה סופית ואינה מחייבת.

אלא שבכך, דומה כי נפלה שגגה אצל הנאמנת המלומדת, באשר ערבה מין בשאינו מינו. אכן, אין ספק כי לבית המשפט שיקול דעת עצמאי בכל הנוגע לאישור הסדרי נושים. אף כי ההלכה הפסוקה גוזרת עליו איפוק, ומיעוט התערבות בשיקולי כדאיות שעורכים הנושים , הרי בוודאי שאין הוא מחוייב לאשר הסדר גרוע, ובעיקר כזה הנראה כנוגד את תקנת הציבור, וזאת אף הסכימו לכך הנאמן והנושים.

אלא מאי? שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט לחוד, ושאלת הסופיות והיכולת להסתמך על עמדת הנאמן לחוד. אין ספק, כי המקום המרכזי לדיון בהצעת הסדר הנושים, כולל משא ומתן על "ליטושה" או שיפור נקודות בעייתיות בתוכה, הינו מועד הדיון באספת הנושים . זאת, כאשר הן החייב והן צדדים אחרים הקשורים בהסדר זכאים להסתמך על כך, כי הנאמן שוקל את ההסדר המוצע בכובד ראש, באורח פרטני ומעמיק, טרם שהוא מחליט האם לתמוך בהצעה או להתנגד לה . יוצא, כי לעמדת הנאמן, חרף העובדה כי אין היא מחייבת את בית המשפט, משקל ניכר, ואין ליתן אותה בקלות ראש.

2.                  חלק משמעותי מן האמור לעיל, הוא כי אין זה ראוי או מקובל, שהנאמן "יתנדנד" בין התנגדות להסכמה, באורח שישנה דעתו חדשות לבקרים; אי לכך, ברירת המחדל הינה, כי אם הודיע הנאמן באספת הנושים כי הוא תומך בהסדר, הרי מצופה ממנו כי ישאר בעמדתו זו אף בדיון בבית המשפט, וזאת אלא אם כן קיימות נסיבות משמעותיות המובילות אותו לשינוי עמדה , ואשר מטבעם של דברים מעוגנים בשינוי או בעיה שהתעוררה לאחר אספת הנושים .

מכח קל וחומר, אין זה ראוי, כי נאמן ינסה לשנות את עמדתו, תוך "הסתתרות" מאחורי שיקול הדעת של בית המשפט, בטענה כי בלא אישור, הסכמתו אינה הסכמה היא. לשון אחר: עמדת הנאמן (והציפיה הלגיטימית שהיא מעוררת) לחוד, ושיקול דעתו של בית המשפט לחוד. אכן, מקום בו בית המשפט מסרב לאשר הסכם חרף עמדת הנאמן, אך ברור הוא כי הסכמתו ועמדתו בבית המשפט "איבדו את עוקצם", ואין הן יכולות לחייב אותו עוד. אלא, שככל שהדברים אמורים בעצם הדיון והטיעון בפני בית המשפט, אין לי אלא לתמוה על העובדה כי הנאמנת שינתה עמדתה באורח הנראה כפתאומי, בלא שהוצג בפני שינוי נסיבות מאז אישור הצעת ההסדר באספת הנושים ; ספק גדול בעיני, האם ראוי לנצל את הדיון בבית המשפט ל"מקצה שיפורים" בעמדת הנאמן, שעיקרו העלאת דרישות ותביעות חדשות אשר מקומן היה, עם כל הכבוד הראוי, להידון באספת הנושים.

עם זאת, מן הראוי אף להזכיר, כי אף אם שגה הנאמן, אין באמור לעיל כדי לשלול את שיקול דעתו של בית המשפט, כולל להתחשב בפגמים כאלו ואחרים בהצעה - וזאת בין אם שינה הנאמן את טעמו לגביהם ובין אם לאו.

3.                  יוצא, כי התנהלותה של הנאמנת בפרשה שבפני אינה מיטבית, וזאת בלשון המעטה; קשה שלא לתמוה, הכיצד "נזכרה" בשורה ארוכה של דרישות, אשר לגבי חלקן הגדול, אין לי אלא להסכים עם כונס הנכסים הרשמי, ולקבוע כי הן מרחיקות לכת מדי (כגון הדרישה כי החייב יודה כי המציא מסמכים מזוייפים, דבר הגובל בדרישה להפללה עצמית. אם רצתה הנאמנת להרשיע בכך את החייב, הרי שהמקום לכך היה במהלך פשיטת הרגל, ולא "התחשבנות מאוחרת", לאחר שהצעת הסדר נושים כבר הוגשה (ואושרה), ואילו חלק אחר נראה כמיותר, או נוגע לניהול סכסוך מול צד ג', אשר הנאמנת רשאית להמשיך בו מניה וביה, ואשר חלקו אינו רלוונטי כלל ועיקר לעצם אישורו של הסדר הנושים.

4.                  אלא מאי? גם התנהלותם של החייב ובני משפחתו, ובעיקר אמורים דברים בהתחשבות בהערות בית המשפט, רחוקה עד מאד מלהיות מיטבית.

זאת לזכור: אין עסקינן, בנסיבות המקרה, בתיק פשיטת רגל של חייב תם-לב אשר התנהל באורח מיטבי מול בעלת התפקיד והנושים, וזאת בלשון המעטה. עניין לנו בתיק, בו נמצאו ובוטלו הענקות מרמה, ואשר במסגרתו נוהלו הליכים, חלקם בגין התנגדויות ומעשים שאינם ראויים (ושוב בלשון המעטה) מצד החייב, אשר להם חלק מכריע בהתמשכותו של התיק על-פני שנים רבות . כך למשל, והדבר רלוונטי עד מאד אף לנשוא הבקשה שבפני, נמנע החייב במשך מרבית הזמן מלשלם את התשלומים החודשיים וצבר חוב פיגורים גדול.

על רקע זה, ספק גדול בפני האם אין החייב אלא להלין על עצמו בלבד נוכח התמשכות הליכי פשיטת הרגל, ובוודאי שאין הדבר מקנה לו "הנחות" בכל הנוגע להצעת הסדר, היאות אולי למי שסבל מעינוי דין על לא עוול בכפו. במצב דברים זה, ובהמשך להערותי בדיון עצמו, הרי אין כל מקום לאשר הסדר אשר מתעלם מחוב הפיגורים שצבר החייב בתשלומיו החודשיים , ולמעשה "משקלל" אותו בתוך הצעה שהוגשה ממילא, וזאת תוך התעלמות מהדין ומההערות השיפוטיות, ובאורח הנראה ככזה אשר "מעניק פרס למעוול על עוולתו".

כפי שהוער לא אחת, הרי שבאישור הסדר נושים, לצד השאלות הספציפיות הנוגעות להתמשכות התיק, למצבו ולכושר הפירעון של החייב הספציפי, קיימות סוגיות כבדות משקל שעניינן מדיניות כללית והמסר ex-ante שמעביר בית המשפט באשרו (או בסרבו לאשר) הצעת הסדר. דומה, כי אין מסר גרוע ומזיק יותר "לקהל" החייבים הפוטנציאליים מאשר אישור הצעת הסדר המתעלמת במפגיע מאי-תשלום התשלומים החודשיים (כאשר, אלו מהם ששולמו בעבר, לא שולמו אלא לאחר הוצאת פקודת מאסר - כאשר לאחר מכן שב החייב "לסורו" בכל הנוגע לאי-תשלום).

לאור האמור לעיל, ובלא קשר לשינוי בעמדת הנאמנת, אין מקום ולא יתכן אישור הצעת ההסדר, בלא שתהיה מלווה בתשלום סכום נוסף על חשבון הפיגורים, אשר שיעורו לא יפחת משני שליש סכום התשלומים החודשיים שטרם שולמו (ואך נוכח העמדות באספת הנושים, בחרתי להילך עם החייב לקולא, ולא לחייבו בתשלום מלוא הפיגורים, כולל הצמדה וריבית, כתנאי הכרחי ונפרד לאישור כל הצעת הסדר מצידו).

5.                  בכל הנוגע ליתרת המחלוקות שבין הצדדים, דומה כי עמדת הכונס הרשמי מהווה, במלוא הכבוד הראוי, איזון הגיוני ופרגמטי בין השאיפה למנוע הכנסת "סוסים טרויאניים" שאין להם קשר הכרחי להסדר של החייב, לבין תיקונים נחוצים, שפגיעתם בחייב אינה משמעותית - וזאת במיוחד, אם מוגשת הצעת ההסדר בתום-לב, מתוך כוונה אמיתית לעמוד בה, אגב שיתוף פעולה עם הנאמנת בהליכים שהיא מנהלת כעת מול צדדי ג'.

            אי לכך, מצאתי לנכון לקבל את הסתייגויות הכונס הרשמי, בכל האמור בעניינים הבאים:

א.         שינוי יפוי הכוח מטעם בנו של החייב אודות הויתור על הזכויות, באורח שינתן לנאמנת ולא לבא-כוחו של החייב.