החלטה בתיק פשר 6112/05

1. בפני מונחת בקשת החייב כי יוכרז כפושט רגל.

2. ביום 9.3.05  ניתן צו כינוס על נכסי החייב,  על פי בקשתו, והושת עליו תשלום חודשי לקופת הנושים בסך של 3,000  ש"ח, מתוכו סך של 1,500 ש"ח הוקצב בגין מזונות לשתי בנותיו הקטינות של החייב.

בזמן  הגשת  בקשתו  למתן  צו כינוס הצהיר החייב על חובות בהיקף של 4,673,141 ש"ח   ומספר נושיו 15.

החייב טען כי חובותיו נוצרו כתוצאה מניהול כושל חברת נ.ה שחקים ואחזקות בע"מ, (להלן: " חברת שחקים") חברה אשר עסקה בניהול עסקי תיירות פנים וחוץ וכן ביטוח והנהלת חשבונות.

3. החייב יליד 1958, גרוש ולו שלושה ילדים. שתי בנות מהנישואים הראשונים (אחת מהן קטינה) וילדה נוספת אשר נולדה מחברתו לחיים. החייב עובד בחברת בנודיס ייעוץ ואחזקות .הכנסתו החודשית מסתכמת כיום בסך שנע  בין 5,000- 6,200 ש"ח נטו לחודש.

החייב מתגורר עם חברתו לחיים, לה שני ילדים קטינים מנישואיה הקודמים. בת  זוגו של החייב משתכרת סך של 4,500 ש"ח נטו.

4. לבקשתו זו של החייב התקבלו התנגדויות מפורטות מטעם כונס הנכסים הרשמי ומטעם הנושים; בנק לאומי לישראל בע"מ, שמי מרום תיירות בע"מ, מגדלי קרן בע"מ והגב' כרמלה הלמן, מי שהיתה שותפתו של החייב. יצוין כי באסיפת הנושים, שהתקיימה בעניינו של החייב, התקבלה החלטה כי לא יהיה זה ראוי להכריז על החייב כפושט רגל.

5. הן הנושים והן ב"כ הכונ"ר התנגדו להכרזת החייב כפושט רגל מן הטעם כי יצר את חובותיו בחוסר תום לב,  הבריח נכסים, כי אין החייב נוהג בתום לב בהליכי פשיטת הרגל וכי מנצל הוא לרעה את הליכי פשיטת הרגל כאשר אין הוא מוסר מידע מלא אודות התנהלותו העסקית ועבודתו כיום וכי אין הוא עומד בחיובים החודשיים השוטפים לקופת פשיטת הרגל.

6. ב"כ הכונ"ר הצביע על חשד להברחת נכסים מצד החייב, נכסים השייכים לנושים וכן על חוסר שיתוף הפעולה של החייב המגיע לכדי חוסר תום לב ואף המעורר חשד כי נמנע הוא בכוונה מחשיפת מידע אודות התנהלותו העסקית. כך עולה מחקירת ב"כ כונס הנכסים הרשמי כי בסוף שנת 2002 רכש החייב רכב מסוג רנו קליאו  ומדי חודש שילם עבורו סך של 1,860 ש"ח. החייב לא הציג בפני הכונ"ר הסכם רכישת הרכב ולפיכך לכונס לא ידוע מהו מחירו של הרכב והאם שולם סכום נוסף בעת רכישתו.

על פי  הסכם מיום 1.9.04, בין החייב למעבידו הנוכחי, חברת בונדיס יעוץ והשקעות בע"מ, התחייב המעביד להמשיך ולשלם את התשלומים עבור הרכב. לכונ"ר לא ידוע באיזה סכום מדובר ולכונ"ר החשד כי הרכב נשאר בחזקת החייב לשימושו האישי.

עסקה דומה עשה החייב במהלך חודש אוגוסט-ספטמבר 2003, עת  רכש מחברת אלבר בע"מ, באמצעות חברת שחקים,  רכב מסוג מאזדה 6 פרמיום, מודל 2004, בשווי של    170,000 ש"ח. מעיון בדפי החשבון עולה כי מחודש 10/03 ועד חודש 12/04 שולם סך של 82,200 ש"ח.

ביום 1/9/04 נחתם הסכם בין חברת שחקים,  שבבעלות החייב, לבין מעבידו החדש של החייב  - חברת בונדיס,  בדבר העברת הבעלות ברכב לחברת בונדיס ללא תמורה. חברת בונדיס המשיכה לעמוד בתשלומים לטובת אלבר.

החייב בחקירתו בבית המשפט הודה כי רכב המזדה נשאר בחזקתו עד ליום 1/06, כאשר מעבידו המשיך לשלם את התשלומים החודשיים וכי בחודש 1/06 הוחזר הרכב לחברת הליסינג ובהמשך נמכר הרכב תמורת סך של 94,000 ש"ח, סכום אשר הופקד בחברת אלבר.

ב"כ כונס הנכסים הרשמי הביע תמיהה כיצד הוחזר הרכב לחברת אלבר לאחר שהחייב ומעבידו שילמו את מלוא תמורת הרכב וציין כי לא ניתן לכך הסבר מן החייב.

בנוסף, לא המציא החייב אישור כלשהו לגבי החזרת הרכב לאלבר או העברת התמורה באופן מלא לאלבר.

לאור האמור לעיל, טען ב"כ הכונ"ר כי קיים חשד כי לכאורה הבריח החייב מנושיו סך של 125,000 ש"ח בעת העברת כלי הרכב מסוג רנו קלאו ומאזדה לטובת מעבידו החדש ללא תמורה.

כן נטען, כי ההסכמים בעניין העברת כלי הרכב לחברת בונדיס נערכו בתאריך 1/9/04, בסמיכות זמנים להקמת החברה ותחילת עבודתו של החייב בחברה וכי יש בהסכמים אלה כדי להעיד על מעורבותו של החייב בהקמת החברה באופן אשר יש בו כדי לדחות את גרסתו כי הנו שכיר בחברה, כפי שטען.

מעבר לאמור, הצביע ב"כ הכונ"ר על חשדות מבוססים כי החייב לא עשה הפרדה בין כספי חברת שחקים לבין נכסיו האישיים והשתמש בנכסי החברה ובכספיה לצרכיו הפרטיים. כך נטען כי במהלך חודש 4/03 השכיר החייב נכס מקרקעין של חברת שחקים לחברת יורוקום בע"מ וקיבל דמי שכירות עבור 5 שנים מראש בסך 594,810 ש"ח. נכס המקרקעין היה משועבד לבנק דיסקונט, אולם החייב לא סילק את המשכנתא והבנק נאלץ לממש את המשכנתא ולפנות את השוכר חברת יורוקום מן המקום. כך יצר החייב חובות לבנק דיסקונט ולחברת יורוקום. מעיון בחשבון החברה עולה כי אכן הופקדו 2 שיקים האחד בסך 511,000 ש"ח והשני בסך 83,810 ש"ח , אולם, תוך ימים ספורים נעלמו סכומים אלו מן החשבון.

פירוט התשלומים שנערך על ידי  החייב בתאריך 31/1/06 מעיד על כך שהחייב לא עשה הפרדה מינימאלית בין הכנסותיו והוצאותיו האישיות לבין נכסי החברה.