החלטה בתיק פשר 6096/05

1. בפני בקשת החייב להכריז עליו כפושט רגל.

2. ב"כ הכונס הרשמי התנגד לבקשה וביקש להורות על ביטול הליכי פשיטת רגל שננקטו נגד החייב וזאת מן הטעם כי הוכחו לכאורה העברות מרמה אותן בצע החייב ערב הבקשה למתן צו כינוס. כמו גם מן הטעם כי אין הוא עומד בחיובים החודשיים אשר הושתו עליו במסגרת הליכי פשיטת הרגל, דהינו תשלום לקופת הנושים והגשת דוחות באופן מסודר.

3. ביום 3.3.05 ניתן צו לכינוס נכסי החייב. הכונס הרשמי מונה כנאמן על נכסי החייב והושת על החייב תשלום חודשי לטובת קופת הנושים בסך של 1,000 ש"ח. ביום 3.1.06 הופחת התשלום החודשי לסך של 750 ש"ח (בש"א 3848/05). 

4. בעת הגשת הבקשה למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל הצהיר החייב כי חובותיו הידועים לו ביום הגשת הבקשה הנם בסך של  3,000,000 ש"ח ומספר נושיו 13. נכון ליום 20.12.05 הוגשו נגד החייב 5 תביעות חוב בסכום כולל של 288,527  ש"ח.

5. הכונס הרשמי מציין כי החייב אינו משתף פעולה עמו, אינו עומד בצו התשלומים וצבר חוב פיגורים בסך של 13,750 ש"ח. ב"כ הכונס הרשמי טען כי יש בכך כדי להעיד על כי החייב מנצל לרעה את הליכי פשיטת רגל ולפיכך אין הוא ראוי להמשך הגנה במסגרת הליכים אלו.

בנוסף טען ב"כ הכונס הרשמי כי יש להורות על ביטול הליכי פשיטת הרגל, בהם נקט החייב, וזאת מן הטעם כי בוצעו העברות מרמה אותן בצע החייב במהלך הליכי הכינוס, ללא ידיעת כונס הנכסים או בית המשפט, וזאת עת העביר לגרושתו, מתוך כספים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, על חשבון חוב מזונות, סך של  כ- 32,100 ש"ח, ובעוד גרושתו של החייב לא הגישה תביעת חוב ואף חלף המועד להגשת תביעת חוב שכזו.

מטעמים אלו, ביקש הכונס הרשמי לבטל את הליכי פשיטת הרגל בהם נקט החייב בשל חוסר תום ליבו,  המהווה נדבך מהותי בהליכי פשיטת רגל וזאת מכוח הוראות סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל.

6. לטענת החייב, בינו לבין לגרושתו קיים הסדר מזונות שקיבל תוקף של פס"ד בבית משפט לענייני משפחה בטבריה משנת 2001 ואשר על פיו נפסק לגרושתו וילדיו סך של 11,000 ש"ח. סכום זה לא שולם לפני או אחרי צו הכינוס. לטענתו, מאחר ומדובר בחוב בדין קדימה הרי שבהעברת הסכום של 32,000 ש"ח  לגרושתו אין משום פגיעה ביתר הנושים, שכן אלו ממילא אינם יכולים להטיל עיקול על כספים אלו. כן טוען החייב כי בית משפט של פשיטת רגל אינו מתערב בפסק דין שניתן על ידי בית משפט לענייני משפחה.

7. סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל, הדן בהעדפת מרמה, קובע כי :

"א)  מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו, או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצד אותו נושה או מטעמו, הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע  לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך שלושה  חדשים מיום שעשה כן הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה  בטל כלפי הנאמן."

למהותה של העדפת מרמה נתן בית המשפט העליון את הדעת בהרחבה בע"א 3911/01 כספי נ' שלמה נס פ"ד נו (6) 752 שם קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן כי :

"הלכה היא, כי על-מנת שפעולה משפטית תיפסל כהעדפת מרמה, על המבקש לפסלה (במקרה שלפנינו - הנאמן) להוכיח כי מטרתו הדומיננטית של החייב בביצוע ההעברה היתה להעדיף נושה מסוים. על-פי ההלכה, רובץ על המעוניין בביטול העסקה הנטל להוכיח כוונת מרמה סובייקטיבית מצד החייב, ואין די בהעדפה אובייקטיבית. ראה, למשל, דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, עו"ד, ואח', פ"ד נה(4) 925, 940, כי "לעניין זה אין די בעצם קיומה של העדפה במישור האובייקטיבי אלא צריך שההעברה תלווה בכוונה להעדיף נושה מסוים. הוכחה העדפה כזו, רואים את מעשה ההעברה כמעשה מרמה וניתן לבטל את העסקה כהעדפה פסולה ... להוכחת כוונת ההעדפה נדרשת רמת הוכחה גבוהה, וזו צריכה להיות המטרה הדומיננטית של החייב בביצוע ההעברה". בע"א 2659/96 הנרי צבי רוזן נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נה(2) 529, 539 (להלן: פרשת רוזן), קבע בית-המשפט, מפי השופט אנגלרד: "נדרש כי הכוונה להעדיף נושה חייבת להיות המטרה הדומיננטית של החייב ... נטל השכנוע בדבר קיומה של כוונת העדפה אצל החייב מוטל על המסתמך עליה". בע"א 6/89 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יורם גרוס ואח', תקדין עליון, כרך 94(4) 433 (להלן: פרשת גרוס), אמר השופט אור (בפסקה 7 לפסק-דינו), כי "השאלה אינה אם מדובר במעשה מרמה או מעשה בלתי מוסרי. השאלה היא, אם העסקה נעשתה בכוונה להעדיף נושה אחד על פני נושים אחרים. לא די בעצם קיומה של העדפה של נושה אחד על פני הנושים האחרים. צריך שתתקיים כוונה להעדפה כזו. הסעיף [סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל - ט.ש.כ.] מדבר על כך שהמעשה צריך להיות "כדי" לתת עדיפות כזו. מי שטוען לקיומה של כוונה כזו עליו נטל ההוכחה; ועל מנת שיוכיח זאת, צריך שיוכיח שהמטרה המכרעת, הדומיננטית, שעמדה לנגד עיני פושט הרגל או החברה חדלת הפירעון, היתה מטרת ההעדפה".

הוכחתה של כוונה סובייקטיבית אינה קלה. תשובתה של הפסיקה לקושי זה היתה במתן האפשרות להוכיח את כוונתו הסובייקטיבית של החייב להעדיף נושה מסוים על-ידי ראיות נסיבתיות. ראו פרשת רוזן, בעמ' 539; וכן ע"א 550/69 בנט נ' הנאמן לנכסי עטיה בפשיטת רגל, פ"ד כד(1) 485, 487. על הקושי הטמון בהוכחתה של כוונתו הסובייקטיבית של החייב להעדיף נושה מסוים ראו ד' האן "העברת ערך לנושה והמחאת זכות על-ידי נושה: על העדפת נושים בחדלות-פירעון" מחקרי משפט טז (תשס"א) 197, 214 (להלן: "העברת ערך"). "

(הדגשות שלי ר.ב.)

8. במקרה דנן, מודה החייב בתצהירו מיום 23.10.06 (בסעיפים 4-5) כי, בחודשים יולי אוגוסט 2006, היינו למעלה משנה לאחר מתן צו הכינוס, קיבל מהמוסד לביטוח לאומי סכום של כ- 45,700 ש"ח ומתוכו העביר סך של 32,100 ש"ח לגרושתו. העברת הסכום נעשתה ללא ידיעת הכונ"ר ומבלי שקיבל את אישור בית משפט לכך.

היה זה מחובתו של החייב למסור במסגרת הליכי פשיטת הרגל בהם מצוי את עובדת קבלת הכספים מהמל"ל ולקבל את רשות בית המשפט להעברת הסכום האמור לגרושתו, בפרט לנוכח העובדה כי בפועל אף לא הגישה תביעת חוב בגין חוב מזונות זה.

החייב מיוצג על ידי עורך דין בהליכים אלה, כבר מראשיתם, והיה מודע הוא למעמדו כפושט רגל ולמשמעות המעמד והפיקוח הצמוד על כספיו.

כאשר קיבל הוא סכום ניכר מהמוסד לביטוח לאומי היה זה מחובתו לדווח לבא כוחו וכן לכונ"ר ולקבל את רשות בית המשפט להעביר את הכספים לגרושתו.

אך מובנת אחריותו לזון את ילדיו, אך לא בדרך של העדפת נושים.