החלטה בתיק פשר 525/96

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין הרשות לניירות ערך (להלן: "הרשות" או "המבקשת") לבין מפרקה של חברת ח.אלקטרוניקה (1988) בע"מ וכונס הנכסים הרשמי (להלן: "המפרק" ו"הכנ"ר", בהתאמה), וזאת בשאלת מעמדן של אגרות שהיה על החברה לשלם לרשות, בעבור פעילותה במסגרת הבורסה בתקופת הקפאת ההליכים ; לטענת הרשות, עניין לנו בהוצאות אשר דינן כדין "הוצאות הקפאה" והן קודמות לתשלום חובות אחרים לנושים, ואילו לשיטת המפרק והכנ"ר, עניין לנו בחובות בדין רגיל, שהדרך היחידה לשלמם הוא במסגרת דיבידנד שיחולק בעתיד לנושים הרגילים.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ולאור העובדה כי עניין לנו במחלוקת משפטית טהורה אשר הכרעתה אינה מצריכה כל בירור עובדתי או חקירת עדים, החלטתי ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, לפי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי.

1.         חברת ח.אלקטרוניקה (להלן: "החברה"), שהיתה חברה ציבורית (וככזו, חבה בתשלום אגרה תקופתית למבקשת) נכנסה ביום 24.11.96 להקפאת הליכים, ורו"ח שחם התמנה לנאמן, אשר תפקידו לגבש הסדר נושים. בכך, נפתחה מסכת סבוכה של הליכים במסגרתה נעשו נסיונות לגבש הסדר נושים, כולל מכירת השלד הבורסאי של החברה.

אלא, שהנסיונות לקיים את ההסדר לא צלחו, ובהדרגה גברו התלונות והתמיהות על דרך התנהלותה של החברה, ועלו חשדות כי בעלי העניין מוסיפים לעשות בה כבתוך שלהם. זאת, תוך שהם מבצעים העדפות נושים ומעשים אסורים אחרים בכספיה - חשדות אשר התגבשו בסופו של דבר לתביעות לפי סעיפים 373 ו-374 כנגד כמה מהדמויות המרכזיות בחברה דאז.

בסופו של יום, הוחלף הנאמן, וביום 2.1.03 נכנסה החברה לפירוק. לאחר החלפת הנאמן, הוברר כי קיימים חוסרים לא מעטים בתשלומים שאמורים היו להעשות בעת ההקפאה, ובין היתר - והוא החשוב לענייננו - לא שולמה האגרה למבקשת מאז ראשית הקפאת ההליכים.

2.         המבקשת הגישה תביעת חוב, ובינה לבין המפרק נפתחה התכתבות בדבר מעמד החלקים השונים בתביעה זו; משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, הוגשה הבקשה הנוכחית, אשר עניינה בחוב התשלומים נשוא תקופת הקפאת ההליכים.

אין חולק ואין מקום למחלוקת על העובדה, כי לו היה הנאמן בהקפאת ההליכים משלם את התשלומים השוטפים כסדרם ובמועדם, מדובר היה בהוצאות הקפאה מובהקות , אשר אינן דורשות הגשת תביעת חוב ותשלומן קודם לתשלום לנושים שהגישו הוכחות חוב בגין חובות עבר. עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה, האם נותר דין זה על כנו גם משכשל הסדר הנושים ובוטל, והחברה נקלעה לפירוק.

3.         בעניין זה, התגלעה בין הצדדים מחלוקת חריפה בעניין פרשנות הדין והפסיקה, כאשר כל אחד מהם מפרש באורח אחר את ההלכות בתחום, ונאחז בפסקי הדין הנראים לו כהולמים את עמדתו.

המפרק וכונס הנכסים הרשמי סומכים את יתדותיהם בעיקר על פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 6010/99 דוד ששון נ' כונס הנכסים הרשמי, שם נקבע כי קיים "תיחום חד" בין תקופת ההסדר שכשל לבין תקופת הפירוק, באורח שמחיל את עקרון השיוויון ושולל טענות קדימות מצד "נושי ההקפאה", וזאת מחשש כי בכך יקופחו הנושים המאוחרים של קופת הפירוק.

לעומת זאת, נסמכת הרשות על פסק-דינו של כב' השופט ש' לוין ב-רע"א 5125/00 קבוצת אספלט נ' רוסטוב שלאבנה, שם נקבעה עדיפות להוצאות הסדר הנושים, וזאת אף על הנושים המובטחים בהליך הפירוק, קל וחומר על נושים רגילים. כמו כן, נסמכת הרשות על פסקי-דין מחוזיים עדכניים, העוסקים אף הם בחשיבות תשלום הוצאות והתחייבויות שנטל הנאמן בעת הקפאת ההליכים. לעניין זה מגיב המפרק בטענה, כי אף אם מכירים בקדימותן של הוצאות הקפאה, הרי שיש לצמצם קדימות זאת אך ורק להתחייבויות רצוניות - כגון התחייבויות שנטל הנאמן מול ספקים, וזאת להבדיל מהוצאות לא רצוניות, לגביהן לא חל הרציונל שהנחה את כב' השופט לוין בעניין רוסטום.

בנוסף לטענות המשפטיות-מהותיות, מעלים המפרק וכונס הנכסים הרשמי אף טענות דיוניות כנגד המבקשת, ובעיקר עסקינן בטענות בדבר שיהוי תמוה וארוך ביותר בהתראה על החוב הנצבר, ובכך שמהתנהגותה, כולל אך לא רק העלאת העניין בתחילה במסגרת תביעת חוב, עולה ויתור שמקים כנגדה השתק.

עיינתי בטענות הצדדים, וזו החלטתי;

4.         ראשית, מן הראוי להדרש לפרשנותו של פסק הדין בעניין ששון, וליחסים בינו לבין פסק-הדין המאוחר יותר שניתן בעניין רוסטום. במסגרת החלטתה המפורטת בפרשת ששון, קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה תיחום חד בין תקופת ההקפאה לתקופת הפירוק, וזאת במטרה לשמור על עקרון השיוויון בין הנושים המוקדמים לבין נושים מאוחרים יותר, אשר הצטרפו לאחר תקופת ההקפאה. וכך, בין היתר, נקבע באותו עניין:

" החלת כללי חלוקה הנגזרים מהסדר הנושים אל תוך הליך הפירוק עשויה להביא לקיפוח ברור של "הנושים המאוחרים"... וכך ישומו הלכה למעשה של עקרון השיוויון בפרעון החובות לנושים עשוי להביא לתוצאות שונות על-פי הסדר הנושים לעומת מערכת כללי הפירוק. מכאן, שעם ביטולו של ההסדר ותחילתו של הליך הפירוק נפתח פרק חדש בכלל החלוקה... המשמעות המעשית של הדבר היא, בין היתר, כי כספים שטרם חולקו לנושים על-פי ההסדר מועברים לקופת הפירוק של החברה ומוקנים למפרק לצורך חלוקתם בין הנושים על-פי דין הפירוק. בשלב זה אין מעמד לנושה זה או אחר לתבוע את המגיע לו על-פי הסדר הנושים שבוטל, שאם לא כן היה מופר עקרון השיוויון בין הנושים". (ההדגשות שלי - ו.א).

כבר בשלב זה, מן הראוי להעיר; חרף העובדה כי מצבים כאלה עשויים להתרחש לא פעם כאשר בין ההקפאה, שכשלה, לפירוק אין רצף אלא קיימת "תקופת מרווח" בה צברה החברה חובות חדשים, הרי שבניגוד לטענת המבקשת, תחולתה של הלכת ששון אינה מוגבלת למצבים אלו, והיא עשויה לחול - כפי שאכן הוחלה בפועל, במקום בו בתקופת הסדר הנושים שולם לנושים שונים דיבידנד שאינו זהה.

5.         עולה השאלה: האם האמור בפסק-דין זה, בעיקר על-פי פרשנותו של המפרק, אינו עומד בסתירה להלכת רוסטום המאוחרת יותר, שם נערך דיון מפורט על קדימותן של הוצאות הקפאה שכשלה, אף אל מול הנושים המובטחים של החברה? באותו עניין, נקבע באורח-חד משמעי הכלל לפיו:

" כאשר מדובר בהתחייבויות שנוטל נאמן לצורך הפעלת החברה בתקופת הקפאת הליכים, והוא מתחייב בשם החברה ובאישור בית המשפט, אין לומר כי התחייבויות אלו בטלות עם ביטול ההקפאה".