החלטה בתיק פשר 374/99

בפני שני ערעורים על החלטותיו של בעל התפקיד, עו"ד נדב שפירא, אשר ניתמנה לבדוק את תביעות החוב של שתי הנושות, המיוצגות על ידי עו"ד נשר, שהינו הנאמן בפשיטת רגלם של החייבים.

בעל התפקיד אישר את תביעותיהן של שתי הנושות הנ"ל, ומכאן ערעורם של החייבים, כפי שיפורט להלן.

בבש"א 3494/05 מערער החייב, ריבחי, על החלטותיו של הנאמן, אשר אישר את תביעת הנושה מס' 1 בסך 149,956 ש"ח, ולנושה מס' 2 בסך 262,338 ש"ח.

בבש"א 3489/05 מערער החייב, איברהים, על החלטותיו של הנאמן לאשר חוב בסך 149,956 ש"ח לזוכה מס' 1.

בהודעת ערעורו של ריבחי, לא נמצאו כל טעמים של ממש, באשר לעצם קיומו של החוב. כל אשר טען ריבחי לא היה אלא, כי "לא היה מקום לחייבו בחיובי החברה וכי עומדות לו ההגנות הקבועות בדין לעניין הערבות.". לחילופין, טען ריבחי, כי לא היה מקום לאשר את תביעות החוב נגדו, בסכומים הגבוהים מהסכומים בהם אושרו תביעות החוב כנגד החברה, אשר היתה בבעלותו, ואשר ערב לחובותיה. מפרק החברה אישר בשעתו את תביעת החוב של הנושה מס' 1 בסך של 91,790 ש"ח, ואילו את תביעת החוב של נושה מס' 2, בסך של 227,599 ש"ח.

כבר עתה אציין, כי לא מצאתי כי בפי החייב ריבחי, כל טענה של ממש כנגד עצם החיוב בחובות. הבקשה לעניין זה הינה סתמית, ואין בה כדי להעלות כל נימוק של ממש. על כן, אני דוחה את טענתו העיקרית של החייב.

לעומת זאת, סבורני כי יש טעם בטענתו החליפית של החייב, באשר לשיעור החוב. לכך אתייחס בהמשך, בדוני בערעורו של החייב, איברהים.

איברהים, מערער אך ורק על חובו לנושה מס' 1. לטענתו, הוא לא חתם כלל על כתב הערבות לטובת הנושה, להבטחת חיוביה של החברה. טענתו החליפית הינה, כי מן הראוי להקטין את שיעור החוב כדי שיעור חובה של החברה לנושה זו, בהתאם לקביעת המפרק.

כנגד איברהים ניתן פסק דין בבית משפט השלום בחיפה, לפיו חוייב לשלם לנושה את הסכום, אותו אישר בעל התפקיד. בעל התפקיד בחן את החוב, ומצא לנכון לאשרו בהתאם לפסק הדין, לאחר שלא נמצאו לחייב כל הגנות כנגד שיעור החוב.

עם זאת, ביחס לעצם הערבות, טוען החייב כי חתימתו אינה מתנוססת על כתב הערבות .

בעל התפקיד מסביר בתגובתו, כי טענתו של החייב, לפיה לא חתם על כתב הערבות, הועלתה לראשונה רק ביום 8.6.05, שעה שהתיק שלפנינו מתנהל מאז שנת 1999. חתימתו של החייב זהה לחתימות אחרות של החייב, שהוצגו בפני בעל התפקיד וצורפו לתגובתו. אחיו של החייב ,ריבחי, הודה כי הוא עצמו חתם על אותו כתב הערבות ממש. בעל התפקיד ציין, כי נגד החייב ניתן פסק דין בהעדר הגנה בהסתמך על חתימת ערבותו, כאשר החייב הודה כי קיבל את כתב התביעה.  החייב אף קיבל את מסמכי ההוצל"פ ולא העלה כל טענה באשר לערבותו. החייב אף שילם תשלומים, על חשבון פסק הדין, להוצל"פ.

החייב מתרץ את העובדה, כי לא העלה טענה באשר לחתימת הערבות, בנימוק כי נטל הראיה והוכחת חתימתו מונחת על שכמה של הנושה. משהעלה טענה באשר לחתימתו אף בשלב מאוחר זה, היה על בעל התפקיד לבוחנה לגופה.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, איני רואה מקום לקבל את טענת החייב.

נגד החייב ניתן פסק דין לאחר שזה בחר שלא להתגונן כנגד התביעה. לכתב התביעה צורף כתב הערבות, כך שחזקה על החייב, כי היה מודע, בשלב זה, לטענה, לפיה חתם על כתב הערבות. יתר על כן, הנושה הגישה את בקשתה למשלוח התראת פשיטת רגל, וכן למתן צו לכינוס נכסי החייב, בהסתמך על פסק הדין, שניתן נגד החייב. פסק הדין, כאמור, נשען על ערבותו של החייב. לו אכן, סבור היה החייב, כי אינו ערב לחובותיה של החברה, יכול היה להעלות את טענותיו כבר בשלבים מוקדמים אלה, ובכך לסלק מעל עצמו את הליך פשיטת הרגל כולו.

יתר על כן: החייב עצמו הצהיר, בדיון שנערך בבקשה להכרזתו כפושט רגל, ביום 27.11.00, כי הוא הערב לחובותיה של החברה, וכי החובות שבגינם הוגשה בקשה להכרזתו כפושט רגל, הם חובות מכח ערבותו לחברה. (ראה פרוטוקול מיום 27.11.00 עמ' 8).

אף בבקשה לעיון חוזר ולעיכוב הליכים, אשר הוגשה על ידי החייב, במסגרת תיק בש"א 1478/01 טען החייב כי הינו ערב לחובות החברה.

בנסיבות אלה, שעה שאל מול עיניו של בעל התפקיד עמדו הודאות בעל דין אלה, בהן מאשר החייב  את דבר ערבותו לחובותיה של החברה, אך סביר הוא, כי מצא לנכון לאשר את תביעות החוב. אף סביר בעיני, כי החייב היה מתגונן כנגד התביעה, או כנגד הבקשות למתן צו לכינוס נכסיו, או להתראת פשיטת הרגל, לו סבר כי אינו ערב לחובות החברה.

על כן, אני מחליט לדחות את הערעור, ככל שהוא נוגע לעצם החיוב.

ואילו באשר לגובה החיוב, מקובלות עלי טענותיהם של החייבים.