החלטה בתיק פשר 278/04

בפני בקשת נושה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל.           

1.         הבקשה הוגשה ביום 5.5.04 על ידי בנק הפועלים (להלן: "הבנק") כנגד המשיבים, אשר הינם ערבים אישית לחובות אותם חבה לבנק חברת יערית תיירות ונופש בע"מ (להלן: "החברה"). המשיבים הנם בעלי עניין בחברה. המשיבה 1 הנה בעלת המניות בחברה והמשיב 2 מנהלה.   

במועד הגשת הבקשה היה תלוי ועומד נגד המשיבים כתב תביעה על סך 878,783 ש"ח אשר הוגש על ידי הבנק כנגדם ונגד החברה בגין חוב החברה לבנק. הבנק הקדים והגיש את הבקשה טרם דיון בכתב התביעה  מאחר, ולטענתו, ביצעו המשיבים מספר מעשי פשיטת רגל.

2.         מעשי פשיטת הרגל אשר ייוחסו למשיבים בעת הגשת הבקשה הנם:

א.         מעשה פשיטת רגל בהתאם לסעיף 5 (1) (א) לפקודה  בכך שהמשיבים מכרו במירמה נכסי מקרקעין שבבעלותם לצד שלישי, וכן בכך שרוקנו את החברה מתוכן והעבירו את נכסיה לצד שלישי.

ב.         מעשה פשיטת רגל בהתאם לסעיף 5 (5) לפקודה בכך שהודיעו למנהל סניף הבנק על כוונתם שלא לשלם את חובם.

3.         ביום 5.7.04 הגישו המשיבים  כתב התנגדות לבקשת צו הכינוס.  בכתב ההתנגדות טענו כי הם אינם "חייבים" כמשמעות המונח חייב בפקודת פשיטת רגל, מאחר והתביעה עודה מתנהלת ולא ניתן פסק דין נגדם;  כי מכירת הנכסים נעשתה ללא כוונת מרמה וכי ממילא לא אירעה במהלך שלושת החודשים אשר קדמו להגשת הבקשה כמצוות תקנה 7 (3) לפקודת פשיטת רגל. בנוסף, הכחישו את הטענות לגבי ריקון נכסי החברה ולגבי ההודעה לבנק על כוונתם שלא לשלם את חובם לבנק.

4.         ביום 15.12.04 נעתרתי לבקשת הבנק להגיש תגובה להתנגדות המשיבים. בתגובה זו פירט הבנק מימצא עובדתי חדש אשר נודע לו לאחר הגשת הבקשה ולפיו ביום 10.5.04 (לאחר הגשת הבקשה) משכנו המשיבים את תכולת ביתם לטובת אביו של המשיב 2, תוך שהם טוענים כי מדובר במעשה פשיטת רגל מובהק. כן טענו כי ריקון החברה מתוכן בא לידי ביטוי בהעברת הפעילות לחברת השטיח המעופף בע"מ. לראיה צירף הבנק את תשובת חברת השטיח המעופף לצו עיקול אשר הופנה אליה. מהודעותיה של חברת השטיח המעופף עולה כי תחילה הכחישה כי היא מחזיקה כספים של המשיב 2, אך  לאחר מכן תיקנה את תשובתה והודיעה כי המשיב 2 עובד בה כשכיר.

5.         בין לבין, ביום 12.10.04 ניתן פסק דין כנגד המשיבים בתביעת הבנק כנגדם. הבנק הגיש בקשה חדשה כנגד המשיבים למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל, תוך התבססו על פסק הדין. לגבי בקשה זו טענו המשיבים להיעדר סמכות מקומית. ביום 17.3.05 נעתרתי לבקשה  והוריתי להעביר את הבקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

על כן, בפני נותרה אך ורק בקשת פשיטת הרגל כפי המתואר לעיל. 

דיון

6.         דין הבקשה למתן צו כינוס להדחות.

למשיבים טענה מקדמית כי הם אינם "חייבים" כלל וכלל מאחר ואין בידי הבנק פסק דין חלוט המוכיח את קיום החוב.

הלכה פסוקה היא כי לא נדרש ממבקש הכינוס להוכיח את קיום החוב על ידי הצגת פסק דין חלוט, ודי בראיות לכאורה לקיום החוב.

וראה:   "הן בסעיף 2 לפקודה, המגדיר מיהו חייב, והן בסעיף 5 לפקודה, המגדיר מהו מעשה פשיטת-רגל, לא נדרש, כי מבקש הכינוס יוכיח את קיום החוב על-ידי הצגת פסק-דין חלוט. ראו גם: ע"א 397/87 יורם גיל נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד מד(397 (2, בע' 405-404. מכאן שבשלב זה, לא היה על המשיבה להוכיח, על-ידי הצגת פסק-דין חלוט, כי המבקש חב לה כספים כנטען, ודי בראיות לכאורה לקיומו של חוב זה". (רע"א 2164/00,  ירון ייני נ' א.ח.א התייעלות בע"מ, תק -  עליון 2000 (2) 2006).

7.         הבנק מייחס למשיבים מספר מעשי פשיטת רגל בהתאם לסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל (להלן: " הפקודה").

סעיף 5 כפוף לסעיף 7  לפקודה הקובע כי :

"לא יוכל נושה להגיש בקשת פשיטת רגל נגד חייב אלא אם נתקיימו כל אלה:

....

(3) מעשה פשיטת הרגל שעליו מסתמכת הבקשה אירע תוך שלושה חודשים לפני הגשתה."