החלטה בתיק פשר 2419/07

מונחת בפני בקשתה של חברת ע.ס.מ שירותים ותברואה בע"מ (להלן: "המבקשת"), אשר עותרת לחייב את הנאמן בהקפאת ההליכים של עיריית טייבה (להלן: "הנאמן" ו"העירייה", בהתאמה), לשלם לה לאלתר סך העולה על שישה מיליון ש"ח, וזאת בגין פסקי-דין ותיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד העירייה בעבר, בגין אי-תשלום נטען של תמורה המגיעה למבקשת, לטענתה, בגין שירותי פינוי אשפה.

לשיטת המבקשת, היא ממשיכתה של חברה בשם מ.ר.ר שירותים בע"מ (ולמעשה, מנוהלת בידי אותם מנהלים), אשר העניקה בעבר שירותי פינוי אשפה ותברואה לעירייה; המבקשת מסתמכת על פסק-דין אשר ניתן על-ידי בשנת 2004, בעת שהיתה העירייה סולבנטית בתקופה שבין גיבוש הסדר הנושים הראשון, לבין קריסתו והקלעותה להקפאת ההליכים הנוכחית. לשיטת המבקשת, פסק-דין זה מחייב את הנאמן, בלא להותיר לו כל שיקול דעת, לשלם את כל המגיע לה במעמד של הוצאות הקפאה הקודמות לכל חוב אחר. במסגרת הבקשה, מכנה בא-כוחה המלומד של המבקשת את התנהלות הנאמן "חובבנית" (כמו גם בשאר סופרלטיבים שאינם מחמיאים, בלשון המעטה), ואף עותר לחייבו בהוצאות אישיות. הנאמן וכן כונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה ועותרים לדחייתה.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.                  עניין לנו במחלוקת הנסבה בעיקרה על מעמדם של חיובים נטענים שונים של עירייה בהקפאת הליכים כלפי גוף שהעניק לה שירותים שוטפים במשך תקופה ארוכה. הקושי היחסי המתעורר בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, נובע בין היתר מן העובדה, כי העירייה עברה בעבר הקפאת הליכים נוספת שבעקבות הסדר נושים, פעלה מספר שנים כגוף סולבנטי, ואזי קרסה פעם נוספת ונקלעה פעם נוספת להקפאת הליכים.

            מעיון בבקשה, קשה שלא להתרשם מן העובדה, כי התקופות השונות משמשות את המבקשת בערבוביה, וזאת בנוסף לקשיים נוספים - מהם דיונים ומהם מהותיים, בה לוקה הבקשה. כך למשל, אי-בהירות רבה בכל הנוגע לעובדות יסודיות, כגון תשלומי עבר של העירייה לחברה וגביה בתיקים השונים של הוצאה לפועל; שינוי והרחבת חזית מהותיות בכתב התשובה, וכיוצא באלו. כל זאת, תוך שהבקשה וכתב התשובה "מתובלים" לכל אורכם בהתבטאויות קשות ביותר כלפי הנאמן, חלקם ברמה האישית ממש, כולל בקשה לחייבו - נוכח התנגדותו לבקשה ופרשנותו את הדין - בהוצאות אישיות לטובת המבקשת.

2.                  לאור האמור לעיל, הרי שמן הראוי תחילה, ובטרם אגש להכרעת הסוגיה המשפטית-עקרונית, להעיר כי שתיים, למצער, מן הבעיות שלא הובהרו כדבעי בטענות המבקשת, עומדות לה לרועץ ועשויות במידה רבה להכשיל אותה בדרכה אל הסעד המבוקש על-ידה.

ראשית ; קשה שלא להתרשם מן הבלבול והתהיות המתעוררות נוכח העובדה, כי המבקשת, שהיא ישות משפטית נפרדת, תובעת כספים בשמה של חברה אחרת - חברת מ.ר.ר (אשר היתה אף מוטבת פסק-דיני משנת 2004, המוזכר בבקשה הנוכחית), וזאת כאשר מדובר בשתי חברות שונות, בעלות ח.פ שונה, סוגיה העולה בבירור ממסמכי רשם החברות. לעניין זה, אין לי אלא לתהות על הדרך בה המבקשת פוטרת את העניין בטענה הלקונית כי "לשתי החברות אותם מנהלים"; כמו כן, גם לאחר נסיונות ההבהרה הנוספים שנעשים בכתב התשובה (ואין לי אלא להצר על כך כי לא נכללו בבקשה המקורית), דומה כי בעניין זה רב הנסתר על הנגלה. לעניין זה, די אם אציין כי ככל שאמורים הדברים בישויות משפטיות, אין די בטענות כלליות ועמומות על קרבה והנהלה משותפת בכדי להעמיד חברה פלונית באורח אוטומטי בנעליה של חברה אלמונית - והדברים מדברים בעד עצמם.

שנית ; המבקשת עצמה מציינת, כי הסכומים שנפסקו לטובת מ.ר.ר בפסק דיני הקודם שולמו; אולם, דומה, כי הדבר אינו מפריע לה לנסות ולהחיל את פסק הדין אף על חובות נוספים שבין הצדדים; עובדה זו, וזאת במיוחד לאור הדרך בה היא מצטרפת לצורת ההתנהלות בין הצדדים - פתיחת תיקים שונים בלשכות הוצאה לפועל, באורח שנראה כי סדר או גביה מאורגנת ומסודרת ממנו והלאה, יוצרים תמיהות לא מעטות בכל הנוגע להתנהלות המבקשת (ואף להתנהלות העירייה עצמה טרם ההקפאה) - ואני נזהרת בלשוני.

בעניין זה, די אם אוסיף ואעיר כי בלא קשר לתוצאת המחלוקת ולכימות הסופי של החבויות בין הצדדים, הרי שצדק הנאמן בגורסו, כי צורת התנהלות זו של פתיחת תיקים מרובים במקומות שונים, מגעים והסכמות חלקיות, ושאר עניינים העולים מכתבי הטענות לגבי ההתנהלות הכספית והמשפטית, אכן מהווים דוגמא עגומה למדי לאורח בו ניהלה העירייה את ענייניה עובר לקריסתה.

3.                  דומה, כי ניתן היה להקפיד עם המבקשת ולפסוק, כי די בטעמים אלו כדי לדחות, או למצער למחוק, את הבקשה ולהורות לה להגישה באורח בהיר הכולל תאור מאורגן ומלא יותר של העובדות. אלא מאי? נוכח חשיבות הסוגיה המשפטית העולה בנסיבות המקרה, אשר יתכן עד מאד כי תשוב ותעלה אף בסכסוכים נוספים בהם מעורבת עיריית טייבה, מן הראוי להבהיר מספר עניינים ראשונים במעלה הקשורים לדיני הקפאת הליכים, ובמיוחד לאותם מקרים בהם - לרוע המזל - ישות משפטית מגיעה לכדי הסדר נושים וקורסת בשנית מספר שנים לאחר מכן.

אכן, מצבים אילו אינם נפוצים יתר על-המידה, וזאת אף נוכח העובדה, כי בכל האמור בחברות מסחריות (שהן רוב-רובם של הגופים המבקשים הקפאת הליכים), הרי במידה והסדר נושים קודם קורס לאחר שנים מעטות, הרי שבדרך-כלל יחשוב בית המשפט של חדלות פרעון פעמיים, ואף יראה בכך טעם כבד-משקל לסרב ליתן לחברה כזו להנות פעם נוספת מסעד הקפאת ההליכים.

            אלא, שלרוע המזל, הגוף שבפני אינו חברה מסחרית אשר ניתן להכניסה לפירוק ולחסלה, אלא רשות מקומית האחראית על מתן שירותים בסיסיים לעשרות אלפי אזרחי מדינת ישראל. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה זו - והדברים הובהרו היטב בהחלטתי נשוא בקשת הקפאת ההליכים עצמה - נעתרתי, לא בלב קל, לבקשת ההקפאה, וזאת תוך הבהרה כי חברה מסחרית במצב דומה אשר היתה מבקשת את אותו הסעד היתה נדחית לאלתר.

4.                  כך או אחרת, מצויים אנו כעת בהקפאת הליכים שניה שעניינה גיבוש הסדר נושים חדש, וזאת לאחר שההסדר הקודם כשל. לאור האמור לעיל, כמקובל בדיני חדלות פרעון, נקבע "קו פרשת מים" בדמות "מועד קובע" חדש - יום מתן הקפאת ההליכים השניה - אשר קובע את התיחום בין חובות עבר שיש להגיש בגינם הוכחת חוב, לבין הוצאות הקפאה. טעותו היסודית של בא-כוחה המלומד של המבקשת, בעניין זה, כי דומה שהוא אינו מבדיל בין חיובים שנבעו מהוצאות ההקפאה הראשונה, לבין חיובים שהם בגין הוצאות ההקפאה הנוכחית. הוא אף ממהר להסיק מסקנות אישיות כנגד הנאמן, כאילו בהמנעו מתשלום לאלתר של חיובים שהיו הוצאות ההקפאה הראשונה, פועל בניגוד לדין ו"ראוי" להענש בהוצאות אישיות.

ניתוח נכון של הדין, לעומת זאת, מביא אותנו לביצוע החלוקה הבאה בין החובות מן החובות השונים:

א.         חובות שמועד פרעונם לפני יום מתן צו ההקפאה הראשון ;

אלו הפכו ל"חובות עבר" כבר באותו מועד, והומרו בזכאות לדיבידנד כפי שנקבע בהסדר הנושים הראשון. יוצא, כי ביום אישור ההסדר הראשון, הפכו הללו לחובות שיש לשלמם לפי תנאי ההסדר, בשיעור שנקבע אז. אלא מאי? במידה ואלו לא שולמו, הרי שהזכאות לדיבידנד לפי ההסדר הופכת בעצמה ל"חוב עבר" מיום בו קרסה העירייה פעם נוספת, והגיעה לכדי הקפאת הליכים שניה; אי לכך, יש להגיש בגינם הוכחת חוב, שתשולם בשיעור שיקבע בהסדר החדש.

טול לדוגמא מקרה דמיוני, בו קיים חוב בשיעור 100,000 ש"ח, וזאת כאשר שני ההסדרים מקנים לנושים מאותה דרגה שיעור דיבידנד של 50% מערך חובם. במקרה זה (אם נתעלם, לצרכי נוחות, משאלות של הצמדה וריבית), יאושר בהסדר הראשון דיבידנד בסך 50,000 ש"ח, אשר במידה ולא שולם עד הקריסה השניה, הוא הופך בעצמו לחוב המצריך הוכחת חוב, אשר תזכה את הנושה בדיבידנד בסך 50% מערך חובו המעודכן, קרי - 25,000 ש"ח.