החלטה בתיק פשר 2419/07

מונחת בפני בקשה דחופה שהגישה המדינה, למתן סעד הקפאת הליכים כנגד עיריית טייבה, וזאת לפי סעיף 146א' לפקודות העיריות, וסעיף 350 לחוק החברות. כמו כן, הציגה המדינה את אישור השר הנדרש על-פי דין למתן סעד הקפאת הליכים עבור "גוף שלא ניתן לפרקו לפי הוראות פקודת החברות".

עניין לנו בבקשה חריגה ומיוחדת במינה, באשר - בניגוד למקרים הרגילים בהם מתבקש סעד הקפאת הליכים - אין עסקינן בחברה מסחרית או בעמותה, אלא ברשות מקומית , שהינה חלק ממנגנון השלטון המקומי, ואשר פועלת לפי פקודת העיריות וכללי המשפט המנהלי. יתר על כן; לא זו בלבד, כי הבקשה מגוללת מצבת עובדתית עגומה ביותר: העירייה  "הצליחה", בתוך שנים ספורות, להגיע לכלל גרעון העולה כדי פי חמישה (!) מתקציבה השנתי, וכי בפועל דומה כי חדלה כמעט לחלוטין מתפקוד שוטף. לא זאת אלא אף זאת; עניין לנו במצב בו משכורות עובדים לא שולמו במשך תקופה של כ-30 חודשים מחד גיסא, בעוד מאידך גיסא, עולים חשדות כי העיריה נמנעה, מסיבות השמורות עימה, מהתגוננות מפני תביעות בסכומי כסף גבוהים, אשר חלקן נחשדות כפיקטיביות או מנופחות.

נקודה נוספת, ההופכת את הבקשה שבפני לחריגה ובעייתית במיוחד, הינה העובדה כי עיריית טייבה זכתה בעבר להקפאת הליכים ולהסדר נושים , אלא שלאחר תקופה קצרה במהלכה נוהלה לפי ההסדר ובאורח מאוזן יחסית, "הצליח" ראש עיר חדש שמונה (כך לפי כתב הבקשה) להביא את העיריה בתוך שנה לגרעון המתקרב לסך של 70 מיליון ש"ח, גרעון אשר המשיך ותפח לסכומים גדולים בהרבה לאחר מכן. כל זאת, כאשר קשה להשתחרר מהרושם כי המדינה, בידה מופקד הפיקוח על רשויות מקומיות, נמנעה מהתערבות במשך תקופה ארוכה , ושינתה עמדתה זו רק כאשר שבה העיריה ועמדה על עברי פי פחת.

ההלכה הפסוקה דהיום מכירה במפורש ביכולת ליתן סעד הקפאת הליכים ולהחיל את דיני הקפאת ההליכים על עיריה, והדבר מעוגן בהחלטות מפורשות של בית המשפט העליון, אשר עסקו אף הן בעיריית טייבה עצמה (בעניין הסדר הנושים הראשון שנערך לה) - ע"א 2043/00, וההנמקה המפורטת בבג"צ 7364/03. נקבע בהלכות אלה כי הליך ההבראה עשוי לגבור, במקרים מתאימים, אף על הזכות והחובה החוקתית לערוך בחירות במועדן.

אלא מאי? דומה, כי דווקא חזרתה של עיריית טייבה - כשנתיים לאחר ההסדר הקודם - אל "שולחן המנתחים" של הקפאת ההליכים ודיני חדלות הפרעון, מעידה על בעיה יסודית וקשה אשר "מטילה את צילה" על המהלך המבוקש, ועל ההשלכות הרחבות אשר עשויות להיוודע לו - הן לגבי עיריית טייבה, והן לגבי מקרים דומים בעתיד וחלילה אף לגבי רשויות אחרות המצויות בקשיים.

במה דברים אמורים? מקריאת הבקשה, והתיאורים העולים בה, לגבי אורח הניהול שהביא לקריסת מערכות מוחלטת, הרי שאין בליבי ספק, כי לו היתה חברה מסחרית כלשהי המצויה במצב דומה מגישה בקשה להקפאת הליכים, הרי שדינה היה להדחות על הסף ולהשלח אחר כבוד להליכי פירוק . זאת גם ובעיקר, אם עסקינן בחברה אשר גובש לה בעבר הסדר נושים, וחרף זאת שבה וקרסה בתוך שנים ספורות.

אלא, שבמקרה דנן, לא ניתן להתעלם מההבדל המהותי הקיים בין חברה מסחרית לבין רשות מקומית, אשר אינה חברה אשר ניתן "לסגור את שעריה" ולשלח אותה להליכי חיסול. הדברים אמורים ברשות מנהלית, וחלק בלתי נפרד מהמארג השלטוני בראשו עומדים האורגנים המנהלים של המדינה עצמה (ובנסיבות המקרה, עסקינן בעיקר במשרד הפנים, במרכז השלטון המקומי ובגופים אחרים שתפקידם לפקח " בזמן אמת " (!), ולמנוע מצבים מסוג זה המונח בפני).

אכן, עניין לנו במצב בלתי נסבל, אשר עצם התארכותו וההשלמה עימו (במשך זמן רב, למצער) מצד המדינה הינו בלתי מתקבל על הדעת -  תופעה בלתי תקינה ובלתי חוקית, לפיה עובדים מבצעים את עבודתם ואינם זוכים למשכורת במשך חודשים ארוכים, כאשר הגופים שמעליהם מתווכחים אודות תקנות, תוכניות הבראה ותקציבים, בעוד המצב בשטח הולך ורע. כל זאת, כאשר לו עסקינן היה במעביד פרטי הנוהג בדרך דומה, הרי שהיו ננקטים נגדו זה מכבר הליכים במישורים שונים. זאת, שלא לדבר על העובדה, כי עשרות אלפי תושבים, אשר לא חטאו במאומה, מוחזקים כ"בני ערובה", ואינם זוכים לשירותים הבסיסיים ביותר אשר חובה על כל מדינה מתוקנת לספק לאזרחיה, ואין נפקא מינא אם "מוגנת" המדינה לכאורה בידי אותו "שרשור מנהלי" המאבחן בינה לבין הרשות המקומית הנתונה לפיקוחה.

במצב כזה, קשה שלא לתמוה נוכח ההתנהלות - לא רק של העיריה עצמה, אלא גם של גופי הפיקוח המדינתיים, אשר דומה כי אחרו עד מאד לפעול ולפקח, תוך שהם משלימים - ולו באורח זמני ונוכח אילוצים כאלו ואחרים - עם מצב שאין להשלים עימו.

לאור כל האמור לעיל, קשה להמנע מן המחשבה כי קיים טעם מסויים לפגם בדרך בה המדינה "מגלגלת את תפוח האדמה הלוהט", בצר לה, אל פתחו של בית המשפט, ויוצרת - פעם נוספת בתוך שנים מעטות - מצב לא טבעי ולא רצוי, בו מנהל בית המשפט (באמצעות בעלי תפקיד שהם "ידו הארוכה") גוף מנהלי, וזאת באורח אשר נראה בעייתי מאד ואינו הולם את תפקידו הרגיל, ושמא אף את עקרון הפרדת הרשויות. בעיה זו מקצינה, אף נוכח העובדה כי בשלב זה, לא קיימת תוכנית הבראה מגובשת, וכי המדינה חובשת, בנוסף, אף כובע של נושה מהותי - זאת על-ידי רשויות שונות, שאין ספק כי הן נמנות על נושיה הגדולים של העיריה.

שקלתי את הדברים, אולם בסופו של יום, הגעתי למסקנה כי חרף התנהלות בעייתית מאד זו של המדינה, הרי שאין זה צודק או נכון לדחות את הבקשה על הסף - וזאת בעיקר בשל הצורך לנסות ולסייע לעובדי העיריה ולאזרחי טייבה, אשר סובלים על לא עוול בכפם, ואשר התפוררותה הסופית של העיריה עשויה להסב להם נזקים בלתי הפיכים.

 
לאור האמור לעיל, דומה כי יש מקום ליתן, באורח זמני, סעד הקפאת הליכים כמבוקש; אלא, שתטיב המדינה לעשות, אם לא תפרש החלטתי זו כהיתר לשוב למדיניות של "שב ואל תעשה", תוך המנעות ממעורבות פעילה בשיקום - ולמעשה בניה מחדש - של הרשות המקומית, בדרך שתבטיח המשך פיקוח והבראה לאורך זמן מחד גיסא, ומיצוי הדין עם האחראים לקריסה ולאי בלימתה במועד מאידך גיסא . מן הראוי להדגיש, בעניין זה, כי בניגוד למתרחש בחברה מסחרית, הרי שדרך צבירת חובות בלתי מבוקרת ברשות מקומית, הינה צעד שלא כדין, העשוי במקרים מסויימים ( ואני זהירה בלשוני ) להביא אף להטלת אחריות פלילית.

1.         ניתן בזה צו הקפאת הליכים לעיריית טייבה עד ליום 25.11.07 , שאז יתקיים דיון במעמד הצדדים, לרבות ב"כ הכנ"ר (בכפוף לאמור בהמשך החלטתי), בשעה 09:00. הבקשה יחד עם החלטה זו תועבר לב"כ הכנ"ר תוך 24 שעות.