החלטה בתיק פשר 2402/04

מונחת בפני בקשתו של הבנק לפיתוח התעשיה בע"מ (להלן: "הבנק"), לאכוף שיעבודים ולמנות כונס על זכויות ונכסים של חברת Boyes Drive Investments (להלן: "החברה"). לאחר שהוגשו כתבי הטענות, ונערך דיון בו הותר לצדדים להשלים את טיעוניהם, ניתנת החלטתי זו.

1.         החברה, שהיא חברה זרה הרשומה בדרום-אפריקה, נטלה ביום 8.11.01 הלוואה מן הבנק, בסך 550,000 דולר; ביום 20.6.02, נרשמו שעבוד קבוע ראשון בדרגה, ושעבוד צף ראשון בדרגה, שעניינם הבטחת החזרי ההלוואה.

בין הצדדים התגלע סכסוך, שהחל במחלוקת אודות החזרי ההלוואה, והאם היה מקום לזוקפם על חשבון הקרן או לחלופין על חשבון הריבית. סכסוך זה הביא את הבנק לנסות ולממש את המשכון, והגיע בסופו של דבר להתדיינות בבית משפט השלום. בית המשפט דחה את טענות הבנק, וקבע באורח שאינו משתמע לשתי-פנים, כי נכון לאותה עת, פעל הבנק שלא כדין, ולמעשה לא היה פיגור בתשלומי ההלוואה. אי לכך, נדחתה בקשת הבנק. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי אם לא תפרע המשיבה את תשלומי ההלוואה מכאן ואילך , לא תהיה מניעה כי הבנק יוכל לשוב ולדרוש את מימוש המשכון.

2.         טענתו המרכזית של הבנק הינה, כי מאז אותו מועד, לא הועברו תשלומים נוספים על חשבון ההלוואה, ואי לכך זכאי היה להעמיד את יתרת חובו לפרעון מיידי. יתרת החוב עומדת, נכון לעת הגשת הבקשה, על סך של כמעט 500,000 דולר, ואי לכך מתבקש מינוי הכונס.

3.         החברה מתנגדת לבקשה, ומעלה מגוון טענות, אשר חלקן נסובות למעשה על הסכסוך אשר נידון בפני בית משפט השלום; אקדים ואעיר כבר עתה; הסכסוך הוכרע זה מכבר, ודומה כי אין חולק כי קביעותיה של הערכאה דנן הפכו חלוטות, בכל הנוגע למצב ההלוואה נכון לאותה עת . אי לכך, לו היה הבנק מבקש להסתמך על פיגורי החזר מאותה תקופה, היה דין טענותיו להדחות על הסף. מאידך גיסא, כפי שקבע בית משפט השלום במפורש , אין בפסק-הדין ובמחלוקות שיושבה כדי למנוע הגשת בקשות כינוס שעילתן פיגורים בתקופה שלאחר פסק דין. בעניין זה, טוען הבנק בפה מלא כי הבקשה נסבה על הפיגורים הללו; אי לכך, תתייחס אף החלטתי לאותן סוגיות, וזאת תוך הנחה, כי נכון למועדים הרלוונטיים לאותה תביעה, לא היה קיים פיגור בהחזרים.

4.         ראוי לציין, כי המשיבה נסמכת, בין היתר, על חוות-דעת הקובעת כי עד למועד 10.5.04, עמדה בכל התשלומים כדין; חוות-דעת זו, לטענתה, התקבלה בבית משפט השלום ויוצרת "השתק פלוגתא"; לטענת הבנק, מהווה דווקא הסתמכות זאת על חוות-הדעת ראיה כנגד החברה, באשר לא עולה כל טענה כי שולמו תשלומים לאחר אותו מועד, דבר אשר הבנק שב וטוען באופן חד-משמעי.

טענה נוספת בפי המשיבה, היא כי ביום 20.11.03, שלחה לבנק הודעת ביטול של השעבודים, וזאת בטענות נטענות של הפרת חוזה והתנהגות בחוסר תום-לב, כפי שבאה לביטוי בטענות הבנק בבית המשפט השלום (אשר כאמור נדונו ונדחו); למצער, מבקשת המשיבה כי הדיון בבקשת הכינוס ידחה עד אשר תסתיים תביעה שהגישה לאחר הגשת הבקשה למתו צו כינוס , ועניינה בקשה למתן פסק-דין הצהרתי על בטלות השעבודים. מוסיפה המשיבה וטוענת כי הסכמי המשכון היו מחוסרי תוקף מלכתחילה, בשל היותה חברה זרה שאין לה מקום עסקים קבוע בישראל, וכן מסיבות נוספות. מחלוקת נוספת נטושה בין הצדדים באשר לקבלתם או אי קבלתם, כביכול, של מכתבי דרישת התשלום מטעם הבנק.

הבנק מתנגד לטענות, ולשיטתו מערבבת עמדת המשיבה שלא כדין בין הדינים הנוגעים לרישומם של שעבודים, לבין אלו החלים על אכיפתם. כמו כן מתנגד הבנק בתוקף ליכולתה של המשיבה לבטל שעבודים בהודעה חד-צדדית, בטענה כי דין כזה מנוגד לדינים הבסיסיים ביותר של קניין ובטוחות.

5.         אין מחלוקת, כי החברה נטלה מהבנק הלוואה בסכום הנטען, והוטלה עליה חובה להחזירה, וזאת לפי לוח הסילוקין שנקבע בין הצדדים, ועמד במוקד הדיון בבית משפט השלום. השאלה המרכזית, אותה ראוי להכריע בנסיבות המקרה דנן, הינה האם קיים בנסיבות המקרה פיגור בתשלומים, אשר הצדיק את העמדת החוב לפרעון מיידי , ובמידה וזה לא סולק - להוות אף בסיס לבקשה לאכיפת השעבוד ומינוי כונס נכסים.
בעניין זה, הלכה פסוקה היא כי אין במחלוקת גרידא על סכום החוב בכדי למנוע בקשה לכינוס נכסים. אמנם, יתכנו מצבים בהם תדחה בקשת כינוס (ובאופן דומה, גם בקשה לפירוק חברה או לפשיטת רגל של יחיד) בשל העובדה כי עצם קיום החוב שנוי במחלוקת אמיתית. זאת, להבדיל משיעורו. מן הראוי לציין, כי צו חדלות פרעון, אין בו קביעה סופית לעניין שיעור החוב לנושה כלשהו (הליך המתנהל בשלב מאוחר יותר).

יוצא, כי מחלוקת גרידא על סכום החוב, אף אם היא מחלוקת משמעותית, אין בה בכדי לבלום בקשת כינוס - אלא במקרים קיצוניים של חוסר תום-לב מצד הנושה. בדרך-כלל, יהיה מקום לברר, אם מוכן החייב לשלם לאלתר את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת; אם לאו, אין במחלוקת על שיעור החוב בכדי לסייע לו.

6.         לאור האמור לעיל, הרי שהנקודה המרכזית הבולטות לעין בנסיבות המקרה, הינה כי החברה לא הכחישה בשום-מקום את טענת הבנק, כי לא המשיכה בהחזרי ההלוואה לאחר הכרעת המחלוקת בבית משפט השלום . סוגיה זו, היא העומדת בלב-ליבה של בקשת הכינוס. לעניין זה, מן הראוי לדחות בשתי-ידיים את טענותיה הפרוצדורליות של המשיבה, המנסות לחסום טענה זו מטעמים שאינם ממין העניין. כך למשל, יגעתי ולא מצאתי מדוע טוענת החברה לשינוי חזית אסור - זאת, באשר כבר מסעיף 10 ו-11 בבקשת הכינוס הראשונית, עולות טענות אלו באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

לעניין זה אוסיף ואעיר; לא היה כל מקום לטענה, לפיה הסתיר הבנק את קיומו של פסק-דינו של בית משפט השלום; אמנם, הבנק לא הרחיב בציטוטים מתוכו, וניסה לעדן במידת-מה את האמור בו לגבי התנהגותו שלו ב"סיבוב הראשון" של הסכסוך בין הצדדים. אלא, שקיום של פסק הדין, כמו גם דחיית טענות הבנק דאז, עולות מבקשת הכינוס באופן חד-משמעי. זאת, תוך הדגשת האמור בסעיף 13 של אותה פסיקה, כפי שאוזכרה בראשית החלטתי זו. אי לכך, לא היה כל מקום לטענותיה של החברה (קל וחומר שלא באופן בו הועלו), כי הבנק "העלים" את פסק הדין מעיני.

7.         מכל האמור עולה, כי אין בפסק הדין לכשעצמו כדי לסייע לחברה, בכל האמור בחוב שהצטבר מאוחר יותר; נהפוך הוא. שופט השלום המלומד, אשר לפניו עמדו כל הטענות בדבר התנהגותו הפסולה כביכול של הבנק, לא ראה בהתנהגות הבנק (חרף הביקורת שמתח על הבנק בפסק-דינו) כל עילה להמנעות מהמשך ההחזרים מכאן ואילך , וכך קבע במפורש. אף על פי העולה מטענות החברה, הרי שלכל היותר עמדה בתשלומיה עד ליום 10.5.04 - כאשר אין חולק כי במועד זה לא הושלם החזר ההלוואה , רחוק מכך. בכל האמור לתקופה שחלפה מאותו מועד, לא מצאתי כל התייחסות אמיתית בכתבי טענותיה של המשיבה.

מכאן עולה, לכאורה, כי אי-תשלום ממועד זה ועד דצמבר 2004 (מועד הגשת בקשת הכינוס), יש בו די והותר כדי להצדיק העמדת החוב לפרעון מיידי. עתה, מן הראוי לבדוק האם יש ביתרת טענותיה של החברה בכדי לשנות הנחה בסיסית זו.

8.         טענותיה של החברה בדבר אי-תקפותו של המשכון, טוב היה להן אלמלא הועלו כלל. ראשית יוער, כי צודק בא-כוחו של הבנק בטיעונו המשפטי, כי סעיף 187 לפקודת החברות אינו מונע את עצם היכולת ליצור שיעבודים החלים על נכסיהן של חברות חוץ - ככל שעסקינן בנכסים המצויים בארץ. קל וחומר, אין בו בכדי למנוע אכיפתם.

ראשית יוער, כי לו חל דין כזה, הרי שהיה מוביל לתוצאה אבסורדית, שהיתה מקשה מאד על חברות זרות לקבל הלוואות מבנקים ישראלים, על-ידי מתן בטוחות באמצעות שעבוד נכסים המצויים במדינת ישראל.

שנית, וחשוב אף יותר; טענה זו של החברה תמוהה ומקוממת במיוחד, באשר אין עסקינן אלא בחייב נוטל ההלוואה , אשר נתן מרצונו הטוב את אותו שעבוד אשר כעת הוא עומד וטוען לבטלותו . אך ברור הוא, כי בנק סביר לא היה מלווה סכום גדול לחברה זרה , בלא לדאוג לבטוחות הולמות שתעמודנה בהישג ידו. לעניין זה ראוי להעיר, כי אף במקרים בהם נופל פגם מהותי בשעבוד או בדרך רישומו, הרי שהבטלות הנובעת מכך תהיה יפה בדרך-כלל לצדדים שלישיים תמי-לב , ולא לחייב עצמו. אין צורך להכביר מילים על הפסול בטענה, אשר נועדה לאפשר לחייב לחמוק (מטעמים טכניים כאלו ואחרים) מהתחייבויות אשר נטל על עצמו מרצונו החופשי, ואשר היוו בסיס לקבלת סכומים גדולים מן המלווה. דומה, כי עצם העלאת טענה כזו, נפל בה אבק-ריחו של חוסר תום-לב.