החלטה בתיק פשר 2394/06

מונחת בפני בקשתו של הנאמן בהקפאת ההליכים של חברת איילון עמק הפטריות בע"מ, אשר עניינה תוקפו של הסכם שכירות אשר נחתם, טרם קריסת החברה, בין בעלי השליטה לשעבר שולמית ושמעון כהן (להלן: המשיבים), אשר החזיקו דאז 50% ממניות החברה. הסכם השכירות (להלן: ההסכם), נוגע לקרקע עליה מתנהלת מלוא פעילותה של החברה, כולל בתי הגידול לפטריות המהווים את לב פעילותה, והוא קובע תמורה מוסכמת בגין השימוש בקרקע, אשר אין ספק כי הינה נמוכה באורח יחסי.

לטענת הנאמן, אשר אינה מוכחשת על-ידי המשיבים, הרי שערב ההתמחרות על רכישת החברה בהקפאה, פנה מר שמעון כהן למציעים, והודיע להם כי הוא מבטל לאלתר את הסכם השכירות. לטענת הנאמן, לווה מהלך זה אף ב"רמז עבה" כי אם ברצונם לרכוש את הנכסים, עליהם "להגיע עימו להסדר". לשיטת הנאמן, מעשה זה הינו פסול, וזאת במיוחד לאור העובדה, כי הקפאת ההליכים עצמה התבקשה בידי בנם של המשיבים, שניהל את החברה באותה עת. מכאן, בקשתו של הנאמן כי אכריז שהודעת הביטול אינה כדין, וכי הסכם השכירות שריר וקיים.

המשיבים מתנגדים לבקשה, מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד. בין היתר, מדגישים הם (ועל כך אין חולק), כי אין הם אלא ברי-רשות בנחלה, בעוד בעל הקרקע הוא מנהל מקרקעי ישראל, המחכיר את הקרקעות שבבעלותו לישוב בו חיים המשיבים. המשיבים מצביעים על סעיפים במסכת החוזית נשוא החכירה ומתן רשות השימוש בקרקע, אשר מגבילים את העבירות, ובעיקר אוסרים על שכירות משנה. למצער, טוענים המשיבים, היה על הנאמן לצרף את הישוב ואת מנהל מקרקעי ישראל לבקשה, בהיותם צד נדרש לה.

בנוסף, טוענים המשיבים כי ההסכם מנוגד להסכמי השעבוד של הנחלה לבנק, באשר לפיהם היה על הצדדים לבקש מראש את רשות הבנק לעסקה. כמו כן, נטען כי הסכם השכירות אינו מתיר העברת הזכויות בנחלה לצד ג' כלשהו.

לגופו של עניין, מוסיפים המשיבים וטוענים כי הסכם השכירות "פג", וזאת לא מפני שתמה התקופה המוסכמת לאורכו של החוזה (אשר הינה ארוכה מאד), אלא שתוקפו, לשיטתם "מותנה וקשור" בהסכמות אחרות בין הצדדים, אשר עם שינוי הנסיבות (קרי, קריסת החברה וניתוק שליטתו של מר כהן בעסקיה) הפך החוזה ל"חסר כל תוקף".

לפי טענה זו שיעורם הנמוך מאד של דמי השכירות גובלת ב"השכרה ללא תמורה", ואין בחוזה כל הגיון כאשר החברה עוברת לידי צד ג'.

כונס הנכסים הרשמי תומך בבקשה, ומתנגד בחריפות לטענות המשיבים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות אשר העלו הצדדים, ובחומר המצורף להם, ניתנת החלטתי זו.

1.         מעיון בבקשה, עולה עובדה פשוטה אשר דומה כי די בה לכאורה בכדי להכריע את המחלוקת, באורח אשר מייתר ודוחה למעשה את התנגדותם של המשיבים.

אין חולק, כי זכויות המשיבים בנחלה, על כל הזכויות והאפשרויות שהיא מקנה, משועבדת לנושה מובטח ; המשיבים אינם חולקים על כך, ואף עושים שימוש בעובדה זו לצורך טיעונם כנגד תוקפו של הסכם השכירות.

אלא מאי? בעוד הבקשה תלויה ועומדת, פתח הנושה המובטח בהליכי מימוש של השעבוד, ובמסגרת זו מונה כונס נכסים על זכויות המשיבים בנחלה. אין מחלוקת, כי הבנק והכונס תומכים בהמשך קיומה של השכירות, לפי החוזה נשוא בקשה זו. די בכך, למעשה, בכדי לדחות את התנגדות המשיבים, באשר מרגע בו מונה כונס לזכויותיהם בנחלה, הרי ששיקול הדעת העסקי - האם, למי ובאיזה מחיר ליתן זכות שימוש בנחלה, הופקעה מידי המשיבים ועברה לידי בא-כוחו של הנושה המובטח. אין צורך להכביר מילים, כי פררוגטיבה זו של שיקול-דעת בניהול הנכס המשועבד, הינו חלק בלתי נפרד ממעמדו של כונס נכסים, ובמקרה של חילוקי דעות בינו לבין הבעלים, גובר שיקול דעתו של האחרון, ואין הוא נדרש לנקוט או להוכיח בהליך משפטי כי הדרך בה בחר כדאית יותר, דבר אשר היה מאפשר לחייבים לסרבל את הליכי הכינוס ולפגוע ביעילותם בלא הצדקה (לעניין זה, ראה פש"ר 1378/00 בש"א 17986/01 בעניין טיטן-בנץ נ' ארליך). יוער, כי בנסיבות המקרה, לא נטען בפני, קל וחומר שלא הוכח, כי המשיבים מסוגלים או מתכננים לפדות את הנחלה, אגב תשלום מלוא החוב המובטח.

יוצא, כי מרגע שהסכים הכונס להמשיך בהסכם השכירות, הרי שאין בפני כל התנגדות בת-תוקף להסכם, ודי בכך לכאורה בכדי לקבל את הבקשה.

יוער, כי אף אם היה עסקינן בהסכם שבוטל כדין טרם הכינוס (עניין בו אדון בהמשך החלטתי זו), הרי שלכונס עומדת הזכות המלאה להחיותו, או להתקשר בהסכם דומה באותם תנאים, באשר אין ספק, כי מימוש השעבוד מביא אותו לעמוד בנעלי המשיבים, על כל המשתמע מכך.

2.         אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי, מה גם שהמשיבים טוענים כנגד עצם חוקיותו של הסכם השכירות והיכולת להתקשר בו. אי לכך, הרי שאין מנוס מלדון בטענותיהם לגופן, וזאת אף נוכח העובדה, כי לחלקן חשיבות עקרונית, החורגת מנסיבותיה הספציפיות של בקשה זו.

אחת מטענותיהם של המשיבים נוגעת, כאמור, במעמדו של הבנק כנושה מובטח; לשיטתם, הסכם השכירות מנוגד להגבלות מפורשות בהסכם השעבוד, ואי לכך, ומאחר ולא ניתנה לו הסכמת הבנק מראש , הרי שדינו להתבטל.

טענה זו, עם כל הכבוד הראוי, מוטב היה לה אלמלא נטענה כלל ועיקר. אכן, חוזה המנוגד לתניות שעבוד עשוי להיות בדיעבד מטרה לתקיפה משפטית מטעם הנושה המובטח; אלא, שאין עסקינן בשום פנים ואופן בבטלות אוטומטית, בבחינת חוזה שהוא Void, וזאת בלא שיקול דעת. לכל היותר, ניתן לטעון כי עסקינן בחוזה שניתן לביטול, או למצער להכפפה לשיעבוד המוקדם, או לדיני תחרות זכויות, לפי העניין. אף כאשר הנושה המובטח מתנגד להסכם כזה, לא מתייתרת בחינה של הסתמכות שנוצרה במהלך השנים, ידיעת הנושה המובטח ואלמנטים נוספים שתתכן ותהיה להם השפעה על תוצאת הסכסוך; קל וחומר, שאין עוררין על זכות הנושה המובטח להסכים בדיעבד להתקשרות או עסקה אחרת הקשורה בנכס המשועבד, ובכך לרפא אליבא דכולי עלמא את הפגם שנפל בה.