החלטה בתיק פשר 2361/04

מונחת בפני בקשתה של חברת דמיון מתקני משחק וריהוט גן בע"מ (להלן: "המבקשת"), כי אצהיר על כך כי מתקני משחק שסופקו על-ידה במסגרת פרוייקט גן שעשועים שביצעה חברת א.טללים תשתיות ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה") בהוד-השרון, הינם רכושה הבלעדי, וזאת נוכח תניית שימור בעלות שהוכנסה, לטענתה, לחוזה בין הצדדים; אין מחלוקת, כי המתקנים נועדו, ובפועל אף חוברו (למצער בחלקם), למקרקעין השייכים לעיריית הוד השרון (להלן: "העיריה"); בעניין זה, מעלים המשיבים טענה כי העיריה מעולם לא חתמה על תנית שימור בעלות כלשהי; אלא שלטענת המבקשת, מתירה לה תניית שימור הבעלות, אף במצב זה, לפרק את המתקנים ולקחתם לחזקתה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי עניין לנו במחלוקת משפטית אשר ניתן וראוי להכריעה על פי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה.

1.         עניין לנו ב"משולש יחסים" חוזי, אשר הצדדים לו הינם המבקשת, החברה בפירוק והעיריה:

ההסכם הראשון שנחתם, המהווה את "הצלע הראשונה" של המשולש, הינו הסכם בין החברה (טרם קריסתה) לבין העיריה, לפיה התחייבה החברה להקים גן שעשועים על מקרקעין השייכים לעיריה. אין חולק, כי במסגרת הסכם זה אין תניה לשימור בעלות . זאת ועוד; חלק מהסעיפים נשוא חוזה זה נראים ככאלו הסותרים תניות מסוג זה, באשר הם קובעים לכאורה, כי הבעלות בחומרים ומבנים שהובאו לאתר העבודה עוברת לידי העיריה.
ההסכם השני, המהווה את "הצלע השניה", הינו הסכם מאוחר יותר על "ציר הזמן" , אשר נחתם בין החברה בפירוק לבין המבקשת, במסגרתו נשכרה המבקשת כקבלן משנה של החברה בפירוק. הסכם זה קובע, אכן, תניית שימור בעלות מפורשת, לפיה הסחורה (קרי, מתקני המשחקים נשוא הבקשה), נותרת בבעלות המבקשת עד לתשלום מלוא התמורה בפועל.

אין חולק, כי בין המבקשת לעיריה לא נכרת כל הסכם (מצב שהוא נפוץ למדי, כאשר בקבלן משנה ומזמין עסקינן). זאת ועוד; אין חולק, כי העיריה לא הוחתמה בשום מועד שהוא על תניית שימור הבעלות. עם זאת, אין צורך להכביר מילים, כי היות העיריה "מוטבת" הפרוייקט היה ידוע אף ידוע למבקשת. אין עסקינן במצב בו ספק מספק סחורה, אשר המוכר עשוי למכור אותה למספר רב ולא ידוע של קונים אלמוניים; עניין לנו, במובהק, בהסכם שנעשה במסגרת פרוייקט ספציפי, אשר לו מוטב ספציפי אחד - עיריית הוד השרון.

ראוי להעיר בנקודה זו; המנהל המיוחד של החברה, אינו כופר בקיומה או בתוקפה של תניית שימור הבעלות, ככל שהיא קיימת במסגרת היחסים ה"פנימיים" שבין החברה בפירוק למבקשת , אלא מעלה טיעונים אחרים אשר ברובם מיועדים לתמוך בטיעוני העיריה, או לקבול על טענות כאלו ואחרות של המבקשת.

2.         אין חולק, כי המבקשת לא קיבלה את התמורה החוזית המוסכמת בעבור עבודתה; אי לכך, הרי שהתוצאה לכאורה הינה "הפעלתה" של תניית שימור הבעלות; אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי הדין דהיום מכיר בתוקפן העקרוני של תניות שימור בעלות, וזאת לפי העקרונות שנקבעו ברע"א 1690/00 מ.ש קידוחי הצפון (להלן: הלכת קידוחי הצפון). אלא, שאף לפי פסק הדין דנן, אין עסקינן ב"מילת קסם", אשר די בעצם איזכורה בכדי ליתן בידי הספק את רצונו.

בעניין זה, קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

" לצורך בדיקת תחולתו של סעיף 2(ב) על עסקה פלונית יש לברר, בשלב הראשון, את פרטי ההסכמה שבין הצדדים לה לפי כללי הראיות הרגילים, בגדר עקרונות הפרשנות החוזית, ובשלב הבא, האחר, יש לבחון אם הסכמת הצדדים היא על-פי מהותה עסקת משכון.... בשלב זה על בית המשפט לבחון אם יש לעסקה בדרך בה נעשתה, באופן משמעותי, הגיון כלכלי או מסחרי".

עניין לנו, למעשה, בבירור עובדתי בעיקרו, הבודק את הגיון העיסקה; במילים אחרות - יש לברר, האם התכוון אומד הדעת החוזי המשותף לצדדים לכונן מצב של שימור בעלות אמיתי, או שמא אין עסקינן אלא במונח למראית עין בלבד, שכל כוונתו להסוות העדפת נושים, או לחלופין עסקת משכון מוסווה.

שאלות אלו עלו לא אחת לדיון בערכאות הדיוניות (כך למשל, פסק הדין המנחה בעניין פש"ר 1331/03 און מזגנים); בכל אותם מקרים, נעשתה בדיקה משפטית ועובדתית, בכדי לבחון את אומד הדעת החוזי של הצדדים - כגון, האם היתה הסכמה אמיתית על שימור בעלות, או שמא ניסה הספק "להגניב" אותה באופן בלתי ראוי בשלב מאוחר; האם נהגו הצדדים באופן שצדדים לתניית שימור בעלות היו נוהגים, וכיוצא באלו.

אלא, שהמקרה שבפנינו הינו חריג, באשר הסכסוך בו עסקינן אינו , בעיקרו, בין הצדדים לתניית שימור הבעלות, אלא בין הספק לבין צד ג' אשר קיבל את הנכסים נשוא התניה לחזקתו, אולם לא חתם מעולם על תניית שימור בעלות .

זאת ועוד; מאחר ובכתב טענותיה של החברה לא באה הכחשה אמיתית לתוקפה של תניית שימור הבעלות ביחסים בינה לבין הספק (המבקשת), מוכנה אני להניח, לצורך הדיון, כי תניית שימור הבעלות אכן תקפה אל מול החברה בפירוק . מעבר לדרוש יוער; העובדה כי התניה מצאה את מקומה, במפורש ובאורח שאינו משתמע לשתי פנים, במסגרת החוזה בין הצדדים (להבדיל ממצבים בהם היא "משורבטת" בדיעבד על ניירות משלוח וכיוצא באלו), מחזקת באורח ניכר את טענת הספק, ומציבה נטל קשה בפני המנהל המיוחד, לו היה מבקש לטעון טענות הפוכות.

3.         מהו הדין, אם כן, בנסיבות המקרה דנן?

טיעוני המבקשת מתבססים, למעשה, על מהות הזכות הקניינית כעומדת ותקפה כלפי כולי עלמא; אי לכך, אם להמשיך את קו הטיעון דנן בנסיבות המקרה: מרגע בו שימרה המבקשת את זכות הקניין כלפי החברה, הרי שהחברה בפירוק אינה יכולה להעביר לצד ג' יותר מאשר יש לה עצמה - ולכן הנכסים נותרים כפופים בכל מצב ועניין לזכות שימור הבעלות (קרי, החברה אינה יכולה להעביר אלא מעין "קניין על תנאי").

לפי קו טיעון זה, הרי שלכל היותר יכולה זכות המבקשת לסגת בפני צד ג' שהוא קונה בתמורה ובתום-לב, המקיים את תנאי אחת מתקנות השוק הקבועות בדין הישראלי - תנאים שספק אם העיריה יכולה לעמוד בהם. זאת בין היתר לאור הספציפיות של משולש היחסים החוזי בנסיבות המקרה, קרי: אין עסקינן בצד ג' שלא ידע על קיומה של החברה, נהפוך הוא.