החלטה בתיק פשר 2332/04

מונחת בפני מחלוקת אשר נתגלעה בין מפרק חברת מיטב השדה בע"מ וכונס הנכסים שמונה לאכיפת השעבוד הצף על נכסיה מחד גיסא (להלן: "המפרק", "החברה" ו"הכונס", בהתאמה), לבין חברת תשתיות ציוד בינוי בע"מ הטוענת לשעבוד על משאית הנמנית על נכסי החברה, וכונס הנכסים שמונה מטעמה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (להלן: "המשיבים" ו"המשאית", בהתאמה).

במסגרת פעילותה, יצרה החברה שעבוד צף על כל נכסיה לטובת בנק הפועלים - שעבוד אשר מכוחו מונה הכונס לתפקידו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי השעבוד לטובת הבנק דנן קודם בזמן לשעבוד הנטען על המשאית. זאת ועוד; אין חולק, כי באגרת החוב כלל השעבוד הצף דנן הגבלה מפורשת על עריכת שעבודים נוספים. אלא, שליבת המחלוקת נעוצה בכך, כי מסיבות כאלו ואחרות לא הכיל פלט רשם החברות את תניית ההגבלה דנן. זאת, להבדיל משעבודים אחרים שנרשמו (ואשר אינם רלוונטים לכשעצמם לבקשה דנן), אשר הכילו תניות שכאלו.

הצדדים חלוקים ביניהם במספר נקודות, כאשר לב המחלוקת נעוץ בשאלה - האם ועד כמה מחייבת תניית ההגבלה שלא נרשמה צד ג' שביקש לרשום שעבוד מאוחר. במסגרת זו, חלוקים הצדדים בדבר פרשנותו הנכונה של התקדים המחייב שיצא מלפני בית המשפט העליון בע"א 6400/99 מיראז' נ' הבנק הפועלים. בנוסף לאמור לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם אף בשאלה, האם השעבוד המאוחר הינו שעבוד ספציפי, או שמא נכון יהיה לסווגו דווקא כשעבוד צף או כשיעבוד נכס לטובת נושה שמימן את רכישתו (שסל"ן).

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.         טרם אכריע במחלוקת המרכזית שבין הצדדים, אעיר כי המבקשים נתפסו לכלל שגגה, בטענתם כי לזכות המשיבים עומד שעבוד צף בלבד; הנקודה המהותית והמכריעה, בעניין זה, הינה כי הנכס המשועבד הינו נכס מוגדר וספציפי , דבר אשר (בתוספת לנוסח השעבוד דנן) מבהיר באורח חד-משמעי את הכוונה ליצור שעבוד ספציפי, להבדיל משעבוד צף.

העובדה כי החובות המובטחים בשעבוד כוללים חובות עתידיים, מותנים וכיוצא באלו, אינה משנה את מהות השעבוד. זאת באשר, מהות זו נובעת בעיקר ממהות הנכס המשועבד, ופחות מזה ממהות החוב אותו בא הנכס להבטיח.

זאת ועוד; ספק גדול אם צודקים המבקשים בנסיונם לצמצם תחולת סעיף 169 (ב) לפקודת החברות למקרקעין בלבד, ובעניין זה צודק כונס הנכסים הרשמי בכך שניתן להחילו, בשינויים המתאימים, אף על מטלטלין. אלא, שבנסיבות המקרה אינני נזקקת להכריע בסוגיה זו, ודי להפנות בעניין זה לאסמכתאות המופיעות בתגובת הכונס הרשמי.

2.         אין ספק, כי המצב החקיקתי דהיום בכל הנוגע למרשם השעבודים, הינו בעייתי; בעניין זה, צודקים הן כונס הנכסים והן המשיבים. אין ספק, כי המצב דהיום עשוי להטעות צדדים שלישיים, במידה והסתמכו על פלט שגוי.

אלא מאי? חרף אמרת האגב של כב' השופט אנגלרד עליה מנסים המשיבים להסתמך, נקל לראות כי ההלכה העולה מפסק-דינו של בית המשפט העליון הינה ברורה: קביעת ערך קונסטיטובי למרשם בפועל (וכפועל יוצא מכך, הטלת חובת הזהירות לבדיקת המרשם על בעל השעבוד הראשון), ראוי שתעשה אך ורק על-ידי המחוקק. זאת, בין היתר, גם בשל העובדה כי עסקינן בפגיעה אפשרית בזכות הקניין, אשר ראוי שתעשה בחקיקה ראשית העומדת בתנאי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

המסקנה הינה, כי כל עוד חל הדין הנוכחי, הרי אין מנוס להילך בדרכו של בית המשפט המחוזי בה"מ 1768/98 כפי שצוטט בידי הצדדים. אכן, מצב הדברים הקנייני נקבע, באורח בסיסי באיגרת החוב עצמה . הרישום המאוחר נדרש, אכן, לשם מתן תוקף כלפי צדדי ג', אולם אין הדבר משנה את העובדה כי לא הוא ה"גוזר" את אורח חלוקתה של "עוגת זכויות הקניין" בכל האמור בנכס.

מעבר לדרוש אעיר, כי המשיבה דלעיל אינה אדם פרטי, אלא גוף מסחרי ומיוצג; כמו כן, אין ספק כי ידעה היטב (או למצער, היה עליה לדעת) על עצם קיומו של השעבוד הצף. אי לכך, דומה כי הדרישה לבדוק את אגרת החוב עצמה, בעבור גוף שכזה, אינה בשום פנים ואופן בגדר "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

לאור האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע כי השעבוד הספציפי המאוחר על המשאית נוצר בניגוד לתניית הגבלה המופיעה בשעבוד הצף, ואי לכך דינו להדחות מפני השעבוד הצף.

3.         עתה, לא נותר אלא לדון בקצירת האומר בסוגיית שעבוד ספציפי לרכישת נכס אשר עלתה בכתבי הטענות.

ראשית אעיר, כי לאור העובדה כי המשיבים עצמם הכחישו כי מדובר בסוג כזה של בטוחה, וטענו בתוקף לשעבוד ספציפי, די בה בכדי ליתר במידה רבה את ההכרעה בנקודות אלו.

שנית ולגופו של עניין: הלכה בסיסית וידועה היא, כי בכדי לזכות בעדיפות לפי סעיף 169(ד), מן הראוי להוכיח קשר ישיר וברור בין החוב לבין הנכס, ובמילים אחרות: המדובר בקדימות לה זוכה נושה אשר העניק אשראי לצורך רכישת נכס ספציפי, המצומצמת לדלת אמותיו של אותו נכס.

אלא מאי? עיון בשעבוד שנרשם לטובת החברה המשיבה מבהיר באורח חד-משמעי, כי הוא אינו מיועד להבטיח באורח ספציפי את החוב בגין רכישת המשאית, אלא מיועד להבטיח תחום רחב בהרבה של חובות מכל סוג ומין, כולל חיובים עתידיים וכיוצא באלו. די בכך, בכדי לשלול את תחולתו של סעיף 169(ד) לפקודת החברות בנסיבות המקרה. מעבר לדרוש יוער, כי מהעובדות שהובאו בפני עולה לכאורה, כי דמי רכישת המשאית שולמו - וספק אם עלה בידי המשיבים לסתור זאת. אלא, שבנסיבות המקרה אין צורך להדרש ולהכריע אף בסוגיה זו.

4.         לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, תשא המשיבה 1 בהוצאות המבקשים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הסכום דלעיל ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.