החלטה בתיק פשר 2234/04

מונחת בפני מחלוקת שנפלה בין מפרק חברת קומודיו בע"מ (להלן: המפרק וקומודיו, בהתאמה) לבין שתי חברות עימן התקשרה קומודיו בהסכמים נפרדים לגבי הטכנולוגיה שלה: חברת ג'נסיס סיסטם האוס בע"מ, וחברת סופר בונוס בע"מ (להלן: ג'נסיס וסופר-בונוס, בהתאמה). חרף העובדה כי עניין לנו בשני הסכמים נפרדים, הרי שבשני המקרים עסקינן בהתקשרות הנוגע לנכסי הקניין הרוחני של החברה (להלן: טכנולוגיית קומודיו), ולטענות בדבר זכויות שימוש והעברת בעלות בו. כונס הנכסים הרשמי תומך, באורח עקרוני, בעמדת המפרק.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי עניין לנו במחלוקת אשר עיקרה משפטי גרידא, באשר ההסכמים בין הצדדים והאמור בהם אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, להבדיל מנפקותם לאחר שנקלעה החברה לפירוק. אי לכך, מן הראוי ליתן החלטה אשר תבהיר את המצב המשפטי לאשורו, ותנחה את המפרק כיצד לפעול אל מול המשיבות.

1.   נקודת המוצא, אשר מן הראוי להבהירה טרם אגש להכריע במחלוקת הספציפית אשר בפני, הינה ברורה; עניין לנו בחברה אשר קרסה ונקלעה להליכי פירוק. אי לכך, נתונים החברה ומצבת נכסיה וחובותיה לתחום מערכת הדינים המיוחדת של דיני חדלות הפרעון; אחד ממאפייניה המרכזיים של מערכת כללים זו, אשר באה להסדיר חלוקה מסודרת של נכסיו של גוף שאינו יכול לפרוע את מלוא חובותיו, הינה כי היא קוגנטית, ולא ניתן להתנות עליה באמצעות הסכמה חוזית בין החברה לצד ג', בין אם נעשית הסכמה כזו טרם הקריסה, קל וחומר לאחריה.

כך למשל, אין פלוני יכול להתנות על מעמדו בסולם דיני הקדימה בעת פירוק, אשר נקבעת לפי סטטוס נשיה מהותי הקבוע הדין. תניה חוזית אשר קובעת "במידה וינתן צו פירוק, יפרע פלוני בעל החוזה לפני שאר הנושים", אינה יכולה לעמוד ואין לה כל תוקף כלפי המפרק, אלא אם כן השכיל פלוני להקנות לעצמו מבעוד מועד את אחת הזיקות המהותיות המוכרות בדין כמקנות קדימות כזאת - כגון רישום שיעבוד, רכישת עיכבון מיוחד כדין, וכיוצא באלו.

בעניין זה אוסיף ואעיר, כי הדבר דומה לאחת התשובות המרכזיות הנובעות מפסק הדין בעניין Warner, כפי שצוטט בידי הצדדים; תניה חוזית המבקשת להקנות לפלוני בעת פירוק יותר מאשר הוא זכאי לפי הדין הקוגנטי (ובאופן דומה, צירוף בין סעדים סותרים באופן המנוגד לעקרונות יסוד של הדין), אינו יכול לעמוד, ואין לו תוקף כלפי המפרק או הנאמן בהקפאת הליכים.

2.   אין חולק, כי רישום משכון הינו אחת הדרכים המרכזיות לפתור בעיה שכזו, וזאת באשר הנושה קונה בדרך זו זכות קניינית היפה כלפי כולי עלמא, ודי בה בכדי להעניק לו את הקדימות המבוקשת (בכפוף להדחייתו של שיעבוד צף בפני נשיה בדין קדימה, ולדיני בטלות שעבודים והענקות מרמה). אלא, שראוי להעיר כי אין עסקינן בדרך היחידה המוכרת בדין להקנות קדימות, קל וחומר שלא זכויות בעין בנכס השייך לחברה.
בנסיבות המקרה, דומה כי אין כל צורך להוסיף ולדון בשאלות משפטיות הנוגעות לשעבודים, באשר המשיבות עצמן טוענות באורח שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא נרשם שעבוד, ויש להבין ולפרש את זכויותיהן הנטענות בעזרת כלים משפטיים אחרים. זאת ואף זאת; נקל לראות, כי טיב היחסים בין קומודיו לכל אחת מן המשיבות במקרה דנן, שונה באורח מהותי מיחסי נושה-חייב (בין אם מגובים בשעבוד ובין אם לאו).

3.   מעיון בחוזים שהניחו הצדדים בפני עולה נקודה בסיסית ברורה; עצם הבעלות במוצר הבסיסי (השייך בעיקרו לתחום הקניין הרוחני), היתה שייכת במלואה, בעת חתימת החוזים ולאחריה, לקומודיו; אין ספק, כי לכל אחת מהמשיבות הוקנו זכויות שימוש, ובאחד המקרים גם זכויות שימוש ופיתוח מוצרים חדשים על בסיס הטכנולוגיה של קומודיו. בכך, גזר הבעלים נתח מ"עוגת הקניין" שברשותו, והעניקו למשיבות, וזאת מרצון חופשי ובעודו סולבנטי ורשאי לעשות בקניינו כראות עינייו.

כעת, מן הראוי לדון בגורלם של "נתחים" אלו בעת פירוק החברה.

העסקות אשר בפני שונות ומורכבות באופן מהותי מן המצב הרגיל, בו מתחייב ספק לספק מוצר ללקוח, אולם קורס ונקלע לפירוק לאחר שקיבל את התשלום או מקצתו, ולפני אספקת הסחורה (ולחליפין, אי-שם בנקודת אמצע של האספקה, במקרה בו מדובר בחוזה הספקה המשתרע על פני תקופה ארוכה). באותו מצב רגיל, הרי שמלוא זכויות הקניין בסחורה נותרו בידי הספק ב"מועד הקובע" של מתן צו הפירוק, ובידי הרוכש אין אלא התחייבות חוזית לקבל תמורה לכספו, ואין לו תרופה מלבד הגשת תביעת חוב למפרקו של הספק.

במקרה הנוכחי, לעומת זאת, הרי שהדבר המרכזי שהוענק למשיבות לא היה אלא זכויות שימוש כאלו ואחרות (או אם תרצו, רשיון), כאשר באחד המקרים לווה זה גם ברשות לפתח טכנולוגיות חדשות על-בסיס הקניין הרוחני. לשון אחר; העסקה בתמורה בוצעה כאשר היתה החברה סולבנטית, ובאותו מועד עברה זכות קניינית מוגבלת, בדמות אותן זכויות שימוש, כאשר אותו "נתח בעוגת הקניין" נגרע ממכלול הזכויות המצוי בידי הבעלים, הוא החברה.

במצב דברים שכזה, אין מפרק יכול בשום פנים ואופן להפקיע את זכות השימוש מידי רוכש בתמורה וכדין, כל עוד לא קמה עילת בטלות מיוחדת מתחום דיני חדלות הפרעון (כגון עסקה הנגועה בהעדפת נושים, דבר שלא נטען בנסיבות המקרה דנן), ולהפנות את הרוכש להגשת תביעת חוב. זאת, ממש כפי שמפרק המוצא כי החברה השכירה בעת פעילותה (בתמורה וכדין) מקרקעין לאלמוני לתקופה ארוכה, אינו יכול לדרוש מאלמוני לפנות לאלתר את הנכס בשל מתן צו הפירוק, ולהגיש תביעת חוב בגין נזקיו. בשני המקרים, עניין לנו בהעברת זכות קניין (מוגבלת וחלקית ככל שתהיה), וככזו כוחה יפה אף לאחר מתן צו פירוק.

בשולי עניין זה  אעיר, כי מובן מאליו כי במידה ואותו בעל-רשיון או שוכר חבים בתשלום תמלוגים או דמי שכירות לחברה, הרי שהם ממשיכים לחוב כלפי המפרק, ואי עמידה בכך עשויה להוות הפרה יסודית המצדיקה את ביטול החוזה והשבת הזכות שניתנה לקופת הפירוק.