החלטה בתיק פשר 2231/02

זהו ערעור של חברת ח.ג.י.י. שיווק מוצרי בניה בע"מ (להלן: "המערערת") על החלטת עו"ד אמירה נהיר, הנאמנת לחייב אברהם אמסלם (להלן: "הנאמנת" ו-"החייב" בהתאמה) בה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת תביעת חוב, וכתוצאה מכך נדחתה במלואה תביעת החוב.

1.         צו הכינוס כנגד החייב הוצא ביום 1/4/03 ופורסם בעיתונות ביום 30/4/03 וברשומות ביום 27/5/03. במקביל ניהלה המערערת הליך משפטי כנגד החייב (בבית משפט השלום בתל אביב), שהסתיים בפסק דין לטובת המערערת, ואשר ניתן ביום 3/7/03. המערערת פעלה בעקבות פסק הדין ופתחה תיק הוצאה לפועל כנגד החייב. לטענת המערערת הסתיר ממנה החייב ומבית המשפט בפניו התנהלה התובענה את דבר הוצאת צו הכינוס כנגדו שלושה חודשים בטרם ניתן פסק הדין. כך גם המשיך החייב והסתיר את דבר הוצאת הצו מלשכת ההוצאה לפועל ולטענת המערערת עד למועד הגשת הערעור דנן לא עדכן החייב את לשכת ההוצאה לפועל בנוגע לצו ועל כן הליכי ההוצאה לפועל לא עוכבו כנגדו עד עתה.

2.         לטענת המערערת, החייב גילה לה לראשונה על צו הכינוס רק ביום 2/12/04, דהיינו מעל שנה וחצי לאחר שהוצא הצו. לטענת המערערת, התנהלותו של החייב נעשתה בכוונה ברורה לרמותה ולהסתיר ממנה את דבר מתן הצו כך שתביעת החוב שלה תוגש באיחור ועל כן תידחה על הסף בגין האיחור. המערערת מציינת כי לא השתהתה וכשלושה שבועות לאחר היוודע דבר צו הכינוס למערערת (ביום 29/12/04), הגישה תביעת חוב לכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"). אלא שתביעת חוב זו הוגשה מבלי שתצורף לה בקשה להארכת מועד כנדרש בתקנה 76 לתקנות פקודת פשיטת הרגל. המערערת הגישה בקשה להארכת מועד רק ביום 15/11/06, דהיינו כשנתיים לאחר הגשת תביעת החוב וקרוב לארבע שנים לאחר מועד מתן צו הכינוס.

3.         הנאמנת דחתה את תביעת החוב שהגישה המערערת. לטענת הנאמנת תביעת החוב הוגשה באיחור, מבלי שהוגשה יחד איתה בקשה להארכת מועד כנדרש בתקנה 76, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. לטענת הנאמנת, התנהלות המערערת לוקה בחסר, כאשר הגישה בקשה להארכת מועד כשנתיים לאחר הגשת תביעת החוב.

            לגופו של עניין, טוענת הנאמנת, אין לקבל את טענת המערערת כי לא ידעה על צו הכינוס וכי החייב לא יידע אותה (או את בית המשפט אשר דן בתובענה) על כך עד למועד מאוחר יחסית (כאמור, כשנה וחצי לאחר מתן הצו). הנאמנת מסתמכת על הפסיקה אשר מעניקה לפרסום בעיתונות וברשומות מימד מחייב הקובע כלל בדבר "ידיעה קונסטרוקטיבית" של נושי החייב בנוגע למתן צו הכינוס בעניינו (ראו, בין היתר, פש"ר 239/97 בש"א 18584/01 לבידי זהב שיווק לבידים בע"מ נ' מרדכי שדה). לטענת הנאמנת, קבלת הערעור תהווה אימוץ מדיניות משפטית לא ראויה אשר תוביל לחוסר וודאות בהליכי פש"ר, ותפגע בנושים שהגישו תביעות חוב במועד ומסתמכים על מצבת תביעות החוב אשר הוגשו במועד, ותבטל את החובה של הנושים לעקוב אחר הפרסומים ברשומות. בנוסף, טוענת הנאמנת כי המערערת לא הוכיחה שלא ידעה על צו הכינוס עד למועד שבו גילה לה החייב על כך.

4.         בתשובתה מתמקדת המערערת בהתנהלות החייב, אשר לדידה מהווה הטעייה מכוונת מתוך כוונת מרמה לגרום להכשלת תביעת החוב של המערערת. בתשובה לטענת הנאמנת כי המערערת לא הוכיחה שאכן לא ידעה על צו הכינוס, מצביעה היא על כך שהמערערת פתחה תיק בהוצאה לפועל בתאריך 28/1/04, למעלה משישה חודשים לאחר מתן צו הכינוס, ומכך ניתן ללמוד כי לא ידעה כלל על צו הכינוס: שהרי אילו הייתה יודעת על מתן צו הכינוס, לא הייתה טורחת לפתוח תיק בהוצאה לפועל. לטענת המערערת, דחיית הערעור היא זו אשר תהווה אימוץ מדיניות לא ראויה, שכן יהיה בה מתן פרס לחייב חסר תום לב אשר הטעה והסתיר במכוון את צו הכינוס מנושה בסכום ניכר (המערערת).

5.         עמדת הכנ"ר הינה כי דין הערעור להתקבל. הכנ"ר סבור כי החלטת הנאמנת לדחות את תביעת החוב, רק בשל העובדה שהוגשה בלא שצורפה לה בקשה להארכת מועד, הינה החלטה דווקנית. הכנ"ר סבור כי בנסיבות העניין, כאשר החייב הטעה את המערערת וגרם לה לחשוב כי אינו מצוי בהליך פשיטת רגל, וכאשר התנהלותה של המערערת מעידה כי לא ידעה על צו הכינוס, היה על הנאמנת לקבל את בקשת הארכת המועד ולדון בתביעה לגופה.

עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי;

6.         המסגרת הנורמטיבית לדיון מצויה בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל הקובע:

"71. (ב) - נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע" 

            בפסיקה הרבה העוסקת בנושא זה כבר ציינתי בעבר כי סעיף 71(ב) קובע רף קשיח להגשת תביעות חוב וכי מאחורי הנוקשות הפרוצדוראלית עומד רציונאל מהותי. בעניין לבידי זהב נאמר:

"משמעותו של סעיף זה היא קביעת "רף קשיח" להגשת תביעות חוב... הכלל הרחב היה ונותר כי משנעשה פרסום של צו הכינוס ואסיפות הנושים בעיתונות וברשומות כדין , קמה כנגד כל הנושים חזקה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" ...".

ובפש"ר 29/95 בש"א 59076/99 שושלת הנגרים נ' מימון ציינתי כי:

"אין ספק כי המחוקק היה ער לכך כי ייגרם נזק למי שתביעתו תידחה מבלי שתידון לגופה, אך בכל זאת עמד על דרישת העמידה בלוח הזמנים שכן, מועד קצוב לסיום הגשת תביעות החוב הוא הכרחי כדי שאפשר יהיה לכנס אסיפת נושים ולהביא בפניה תמונה מגובשת של מצבת חובות החייב".

            בפסק דין שניתן לאחרונה, פש"ר 1943/02 בש"א 24163/08  השטיח המעופף בע"מ נ' רו"ח ישראל פניני בתפקידו כמפרק חברת פליי פור לס, הודגש כי חזקת "הידיעה הקונסטרוקטיבית" המופעלת כנגד נושי החייב קמה ממועד פרסום צו הכינוס ולא ממועד מתן צו הכינוס:

"...סעיף 71(ב) יוצר חזקה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" כנגד כל הנושים... אין אפשרות ליידע כל נושה ונושה בנוגע להליכי הפירוק (או פשיטת הרגל). אלא שחזקה זו קמה כנגד הנושים מיום פרסום צו הכינוס (או הפירוק) ואסיפות הנושים בעיתונות וברשומות כדין ולא מיום מתן הצו (ראה עניין לבידי זהב). זאת, שהרי, עובדה ידועה היא כי הפרסום ברשומות ובעיתונות לא נעשה מיד אלא לרוב בטווח זמן של כמה שבועות מיום מתן הצו."

7.         אלא שהמחוקק עצמו היה ער לכך כי עשויות להתעורר נסיבות מיוחדות אשר ימנעו מנושה  להגיש תביעת חוב במועד, וכי ראוי להשאיר מתחם שיקול דעת לנאמן (או למפרק) להאריך את המועד להגשת תביעות חוב. זהו חריג " הטעמים המיוחדים " אשר המחוקק ראה לנכון להכניסו בסיפא לסעיף 71(ב).

            בעניין זה גישתי הייתה, ונשארה, כי את חריג "הטעמים המיוחדים" יש לצמצם ולהשאיר כחריג, אולם לא לאיין לחלוטין. בעניין לבידי זהב צויין:

"את רצון המחוקק יש לכבד, קרי, לשמור על כך כי "הטעמים המיוחדים" יוותרו בגדר חריג, ולא יהפכו לכלל, על דרך של פרשנות."

            בפש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד ערן קאופמן, בתפקידו כמפרק חברת פאן אל סחר בינלאומי בע"מ ציינתי כי: