החלטה בתיק פשר 2211/03

מונחת בפני בקשתם של חברי הנהלה לשעבר של עמותת איגוד טניס השולחן בישראל (להלן: " המבקשים והעמותה"), להורות כי הערובה שנדרשו להפקיד בהליך ערעור המנוהל בבית המשפט העליון תשולם מקופת הפירוק של העמותה. המפרק וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להדחות. זאת, מכוחם של הנימוקים הבאים:

1.                   הכלל החל בדיני הפירוק הינו, כי מרגע בו ניתן צו פירוק קבוע, הופך המפרק לאורגן המנהל את החברה (או העמותה), ו"יורש" למעשה את סמכויות האורגנים הקודמים; התוצאה היא, כי היכולת לנהל את הגוף בפירוק, להתחייב בשמו ולשקול את טובתו, מסורה בידי המפרק ולא בידי בעלי השליטה לשעבר. עם זאת, ונוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות (כולל זכות ערעור על הכרעתה של ערכאה דיונית), קיים לכלל רחב זה חריג ספציפי ומצומצם, בדמות זכותם של בעלי השליטה לשעבר בחברה לערער על צו חדלות הפרעון שניתן כנגד החברה. 

יוצא, אם כן, כי הדין מפריד מ"עוגת השליטה" את אותו פלח דק של זכות ערעור, ומותיר אותו בידי בעלי השליטה לשעבר. זאת, באורח שהם מסוגלים בהקשר זה, ובהקשר זה בלבד, להגיש תביעה בשם החברה, ואילו בכל התחומים האחרים, מנוהלת החברה בידי בעל התפקיד המשמש "ידו הארוכה" של בית המשפט.

2.                   כעת, עולה השאלה האם כולל אותו חריג מצומצם, אף את הזכות לדרוש מימון להליכים מקופת הפירוק.

כבר בראשית הדברים, מן הראוי להעיר, כי דין שכזה הינו בעייתי במספר מובנים, וזאת במיוחד במצב מן הסוג נשוא נסיבות המקרה דנן, בו בעלי התפקיד שמונו (ומייצגים למעשה את הישות המשפטית) הינם בין המשיבים לבקשה. יוצא לכאורה, כי בבקשה כגון זו מתבקשת החברה כביכול לממן הליך בו משמשת היא עצמה (דרך בעל התפקיד) כמשיב.

אלא, שהבעייתיות אינה מתמצה אך ורק בכך, אלא שיש לה פן מהותי ויורד אף יותר לשורשו של עניין.

אם וכאשר ניתן צו פירוק בגין חדלות פרעון, הרי שמטרת הגוף חדל הפרעון משתנה, מהשאת האינטרסים של בעלי השליטה ש"משלו בכיפה" בעודו סולבנטי, למקסום פרעון החובות לנושים. מאידך גיסא, אם ניתן צו פירוק כנגד עמותה נוכח פעולה בניגוד למטרותיה (ושאר עילות לבר-כלכליות), הרי שאף כאן מנתקת ההחלטה השיפוטית בין בעלי השליטה הקודמים לבין הישות המשפטית, וזאת נוכח ממצאים עובדתיים ומשפטיים אשר הביאו למסקנה כי הראשונים פעלו שלא כדין, ובאורח שפגע במטרותיה של העמותה, בדין, או בשיקולים ציבוריים אחרים שהינם בבחינת בסיס לדיני העמותות.

אלא מאי? בשני המקרים, נוכח הפקעת הגוף בפירוק משליטתם של מנהליו הקודמים, הרי שמאחורי הערעור על ההחלטה עומדת לא פעם שאיפתם של אותם מנהלים "להחזיר את הגלגל לאחור" ולחדש את שליטתם בעמותה. במצב זה, ספק גדול הוא, האם זכאים אותם מנהלים (אף אם מאפשר להם הדין לפעול בעניין זה "בשם העמותה"), לממן את הוצאות ההליך מקופה המיועדת לחלוקה בין נושי העמותה, או לחלופין למימון פעילותה העתידית של העמותה, ואשר הוצאה זה מכבר משליטתם. אוסיף ואעיר, כי לכאורה, אם היה מתאפשר הדבר בכל הנוגע להפקדת ערובה להוצאות הערעור, הרי קצרה הדרך להעלאת טענה, כי דין דומה יחול אף בכל הנוגע להוצאות הקשורות במימון שכרם של עורכי הדין המייצגים את המנהלים לשעבר.
נקל לראות, כי ככל שעניין לנו בגוף בפירוק, הרי שמצב כזה הינו בעייתי, פוגע בנושים ובישות עצמה (ככל שהיא עודה פעילה, כמצבה במקרה הנוכחי), וזאת באורח שהינו במידה רבה העדפת האינטרס של מנהלים (או במקרים אחרים, בעלי מניות), על פני זה של הישות עצמה, קל וחומר על פני האינטרס של הנושים, הקודמים לבעלי השליטה לשעבר בסולם דיני הקדימה.

3.                   נוכח האמור לעיל, דומה כי אין לי אלא להסכים עם כונס הנכסים הרשמי, הטוען כי בנסיבות המקרה, ולאור העובדה כי הן בקשת ביטול של הפירוק והן בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט העליון נדחו (דבר אשר מותיר על כנו את הסטטוס החדש של העמותה עד ואלא אם יתקבל הערעור עצמו), הרי שאין כל סיבה לאלץ את העמותה או נושיה לממן את ההליכים בהם נוקטים מר קרפמן וחברי הנהלה אחרים המבקשים לחדש את שליטתם בעמותה.

אני מתחזקת בדברי, אף נוכח דבריה המפורשים של כב' השופטת נאור, בהחלטתה הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע, אשר הסתמכה על השיפור הכלכלי הניכר במצבה של העמותה נוכח ולאחר מתן צו הפירוק. בנסיבות אלו, ספק גדול בעיני האם הליכי הערעור דווקא, הם המשרתים את האינטרסים של העמותה עצמה, וזאת להבדיל מן האינטרסים של חברי ההנהלה לשעבר. אי לכך, אך צודק הוא, כי האחרונים - ולא העמותה - הם שישאו בהוצאות הכרוכות בניהול הליכי הערעור, כולל הפקדת ערובה למימון הוצאות.

4.                   לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להדחות. בנסיבות המקרה, ישאו המבקשים, ביחד ולחוד, בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום כ"ד בשבט, תשס"ח (31 בינואר 2008) בהעדר.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: