החלטה בתיק פשר 2179/02

מונח בפני ערעורו של מר משה עשהאל (להלן: " המערער"), על החלטתו של הנאמן לנכסיו של שוורץ מיכה (להלן: " הנאמן" ו-" החייב", בהתאמה), בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ומשכך נדחתה אף תביעת החוב מחמת איחור בהגשתה. מן האמור בערעור, עולה כי המערער חתם על תביעת החוב ביום 9.10.2005, וכי תביעת החוב הוגשה למשרדי הכנ"ר ביום 26.10.2005. לתביעת החוב צירף המערער מכתב, בו הוא טוען כי נודע לו אודות הליכי פשיטת הרגל של החייב רק לאחר שהגיש ביום 9.6.2005 תובענה אזרחית כנגד החייב, ואשר לאחר הגשתה התקבל אצלו ביום 14.7.2005 מכתב מבא כוחו של החייב, המציין כי כנגד החייב נפתחו הליכי חדלות פירעון. כן מציין המערער כי פרסום אודות צו הכינוס בעניינו של החייב נעשה ביום 26.12.2002. ביום 18.1.2007 שלח המערער לנאמן בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, ואף זאת רק לאחר שהנאמן עצמו ציין כי בפני המערער עומדת אפשרות זו, במכתבו מיום 8.1.2007. ביום 22.5.2007 דחה הנאמן את בקשת המערער להארכת המועד, , ואף לאחר בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטתו, עמד על דעתו במכתבו מיום 4.7.2007, ודחה את תביעת החוב. המערער טוען כי הוא אוחז בשיקים של החייב לטובתו, אשר מועד פירעונם למעלה משנתיים ממועד פרסום צו הכינוס בעניינו של החייב ברשומות, ולטענת באת כוחו המלומדת של המערער, הרי שיש בכך כדי להצדיק את "השתכחותו" של החייב מזיכרונו של המערער, וככל הנראה אף להקים טעם מיוחד לקבלת בקשת המערער להארכת המועד. פועל יוצא מכך הוא כי יש לקבל את הערעור, ולהורות לנאמן להכריע בתביעת החוב לגופה.

הנאמן, בתגובתו, טוען כי טענת המערער כי הגיש את תביעת החוב ביום 26.10.2005 אינה נתמכת במסמכים אשר צורפו, שכן לא מופיעה עליה חתימת "נתקבל" של משרדי הכנ"ר. משדן הנאמן בתביעות החוב, מצא כי תביעת החוב הוגשה באיחור, ולפנים משורת הדין התיר למערער להגיש בקשה מתאימה להארכת המועד להגישה. לאחר שהגיש המערער בקשתו להארכת המועד, נדחתה זו משום שלא העלתה כל טעם מיוחד לקבלתה, ומשכך נדחתה אף תביעת החוב. הכרעת הנאמן בבקשת הארכת המועד הומצאה לב"כ המערער ביום 29.5.2007, והערעור דנן הוגש רק ביום 18/7/2007, קרי מעבר ל-45 הימים הקבועים בדין להגשתו. כן חולק הנאמן על טענת המערער כי הכריע שנית בבקשה ובתביעת החוב ביום 4.7.2007, וכל אשר היה במכתבו של הנאמן מיום זה הינו הפניית המערער להליכי הערעור העומדים בפניו.

לגופו של עניין, טוען הנאמן כי בעניינו של המערער לא התקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים מתן הארכת מועד, כמצוות סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980, שכן כל טענותיו של המערער נוגעות לאי ידיעתו הסובייקטיבית אודות צו הכינוס בעניינו של החייב, וכי אין באי ידיעה זו לעמוד בהוראות הדין והפסיקה, הדורשים היעדר יכולת של נושה לדעת אודות צו הכינוס באופן אובייקטיבי, והחלת ידיעה קונסטרוקטיבית של הנושים אודות הצו מיום פרסומו. כן מציין הנאמן, למעלה מן הצורך, כי אף לו הייתה מתקבלת בקשתו של המערער להארכת המועד, הרי שדין תביעת החוב שהגיש להידחות, וזאת מן הטעם שלא צורפו לה ראיות מספיקות להרמת נטל ההוכחה.

בתשובתו, חוזר המערער על טענותיו בערעור.

הכנ"ר, בתגובתו, מצטרף לעמדת הנאמן, מנימוקיה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתגובת הכנ"ר, ניתנת החלטתי זו:

1.         המערער אינו חולק על כך שצו הכינוס בעניינו של החייב פורסם כדין ביום 26.12.2002 , ואף מציין בתשובתו את ההלכה הידועה כי ממועד זה קמה חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית של נושי החייב, ולמעשה של כולי עלמא, אודות מתן צו הכינוס, וכפועל יוצא מכך אודות המועדים הקבועים בחוק להגשת תביעת חוב. המערער טוען כי הגיש את תביעת החוב ביום 26.10.2005 , אך לא צירף כל אסמכתא לכך. אף אם נכונה אני לקבל טענות המערער אודות מועד הגשת תביעת החוב, הרי שזו הוגשה באיחור של כ-28 חודשים, ויש לבחון האם המערער העלה בבקשתו מן הנאמן להארכת מועד, או בערעור דנן, טעמים מיוחדים להארכת המועד להגישה.

2.         דרישת החוק לטעמים מיוחדים מבוססת על מושכלות היסוד, אשר אף פותחו והובעו בפסיקה לא פעם, כי אין בקביעת סד המועדים הקשיח משום קביעה פרוצדוראלית גרידא, כי אם ביטוי לזכויותיהם המהותיות של החייב והנושים כי ההליכים בעניינם יתנהלו על פי סדרם, וכי לא יופתעו על ידי נושה אשר ישן על זכויותיו. 

3.         טענותיו של המערער מתמצות ב"השתכחות" החייב מזיכרונו, נוכח הזמן אשר חלף ממועד קבלת השיקים ועד למתן צו הכינוס, או אף עד להגשת כתב התביעה כנגד החייב, אשר בעקבותיו נודע למערער  אודות הליכי הפש"ר. כן טוען המערער, כי אף לו היה נתקל בפרסומים אשר נעשו אודות צו הכינוס בעניינו של החייב, הרי שלא יכול היה לדעת כיצד עליו לפעול.

אין באפשרותי לקבל טענות אלו. משבוצע הפרסום אודות צו הכינוס, הרי שקמה חזקה לידיעה קונסטרוקטיבית של המערער אודות הצו, ואין באי ידיעתו הסובייקטיבית את החוק או את המועדים הקבועים בו להגשת תביעות חוב, כדי להפריך חזקה זו. מקל וחומר אין בנימוק זה אודות היות המערער הדיוט בהליכי פשיטת הרגל, כדי להראות כי המערער לא ידע, ולא יכול היה לדעת באופן אובייקטיבי, אודות הצו והליכי הפש"ר.

4.         כעולה מטענות המערער עצמו, הרי שאת תביעתו על יסוד השיקים הגיש כחמש שנים לאחר מועד פירעונם , ואף משנודע לו אודות הליכי הפש"ר התעכב משך למעלה משלושה חודשים טרם הגיש תביעת חוב מטעמו. אין לי אלא להסיק כי בפעולותיו של המערער נפל פגם של שיהוי ניכר, וכי המערער ישן על זכויותיו, ואין לו במקרה זה להלין אלא על עצמו.

5.         לאור האמור לעיל, ונוכח השיהוי הניכר של המערער, באתי לכדי מסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת בלא להיזקק לטענותיו הנוספות. המערער ישא בהוצאות הנאמן בסך 10,000ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ' בחשון, תשס"ח (1 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים.

תפארת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: