החלטה בתיק פשר 2178/04

מונחת בפני בקשתו של בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") להורות למנהלת המיוחדת של חברת מבנה ת.מ.מ בע"מ כי דמי השכירות שהתקבלו עבור נכס מקרקעין המצוי במבנה ברחוב גירון ביהוד שייכים לבנק, וזאת מכח שני שעבודים נטענים החלים על הנכס, וזאת החל מיום 1.2.05; המשיבה וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה.

עיקר טענת המשיבה הינו, כי השעבוד לא חל למעשה על דמי השכירות שהתקבלו מן המשכירה הנוכחית של הנכס . לשיטתה, השעבוד הראשון שנחתם בין הצדדים ביום 24.8.99 חל על "הנכסים וההכנסות מהנכסים ופירותיהם" (הקשורים במקרקעין המשועבדים), המפורטים ברשימה מצורפת , בה לא נכללו דמי השכירות דנן. זאת,  בין היתר, בשל העובדה כי טרם נחתמו הסכמי השכירות, וספק, לשיטת המשיבה, אם ניתן לשעבד הסכם שכירות עלום שטרם נולד, עם שוכר לא ידוע ובסכום לא ידוע.

ממשיכה המשיבה וטוענת, כי הסכם השעבוד השני, אשר נועד במפורש לשעבד את דמי השכירות, הוחל באורח ספציפי ומפורש על כל הכספים שיגיעו מאת שוכר ספציפי, חברת טרנספורמה בע"מ, ומשהתחלף השוכר, אין השעבוד חל עוד על דמי השכירות שהתקבלו מן השוכר החדש.

כונס הנכסים הרשמי מוסיף וטוען, כי לכל היותר, יכולה זכאותו של הבנק לקום החל ממועד מאוחר יותר, והוא המועד בו מונה בפועל כונס נכסים מטעם הבנק, באשר שעבודים מן הסוג דנן ניתן לגבש אך ורק בצו בית המשפט. בתשובתו לטענה זו, מביא את הבנק את פסק דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 4294/97 אובזילר ואח' נגד בנק דיסקונט, שם נקבע כי מימוש משכון שהוא זכות יכול ויעשה לפי סעיף 20 לחוק המשכון, קרי: על-ידי כניסת הנושה המובטח לנעלי החייב (אל מול הצד הכפוף לזכות), ואין הוא חייב בעניין זה בצו בית משפט למימוש השעבוד.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו

1.         בכל האמור בתחולתו העקרונית של השעבוד על דמי השכירות, אין אני יכולה לקבל את עמדת המפרקת.

עניין לנו בסוג נפוץ למדי של שעבוד גורף על נכס מקרקעין, במסגרתו מבקש הנושה המובטח לשעבד לטובתו את הקרקע והזכויות מכל סוג ומין הכרוכות בה, או שניתן להפיקם ממנה. בעניין זה, דומה כי הגיונם של דברים מחייב, בדרך-כלל, להחיל את השעבוד גם על דמי השכירות המתקבלים מן הנכס. מאחר ועסקינן בכספים המתקבלים לאורך כל התקופה (בניגוד לדמי מימוש של המקרקעין עצמם), הרי שכל עוד לא התגבש השעבוד, ובהעדר קביעה אחרת בהסכם השעבוד עצמו, הרי שהכספים המתערבבים מניה וביה בכספי החברה, מהווים חלק מהכנסותיה ויוצאים מכלל השעבוד. לראיה, אף במקרה הנוכחי, לא מבקש הבנק להחיל את זכותו אלא על הכספים המגיעים מהמועד שבו נתגבש לשיטתו השעבוד.

אמנם, בהסכם השעבוד הראשון קיים קושי מסויים, באשר ההסכם עצמו מפנה במפורש לרשימת נכסים משועבדים, אשר הסכמי השכירות אינם חלק ממנה ; אלא, שבנסיבות המקרה ניתן להותיר את השאלה דנן בצריך עיון, באשר אף הבנק עצמו חש צורך לעדכן את הסכם השעבוד ולהביא את החברה לחתום על שעבוד חדש, המתייחס באורח ספציפי לדמי השכירות. בכל הנוגע להסכם זה, איני יכולה לקבל את טענות המשיבה.

2.         ראשית, מהגיונם של דברים ומציאות חיי המסחר, עולה מסקנה כי סביר להניח שבנק בעל שעבוד על נכס המקרקעין, המבקש לעדכנו כדי להכניס לתוכו את דמי השכירות, יתייחס בבקשתו זו לגופו של נכס , ולא לגופו של משכיר . אמנם, ברור היה כי שני צדדים שהיו מסכימים לכך, יכולים היו להגביל את השעבוד אך לתקבולים משוכר ספציפי. אולם, מהו ההגיון הכלכלי של יצירת שעבוד המוגבל אך ורק לשוכר ספציפי אחד, ולא חל על שוכרים עתידיים שישכרו את אותו נכס משועבד במקומו? מן הראוי להדגיש, כי אין עסקינן במצב בו הושכר נכס משועבד אחד לכמה שוכרים, ובו יתכן והבנק סבר, כי די בשעבוד אחד מהסכמי השכירות כדי להבטיח את זכויותיו. עסקינן במצב בו התחלף שוכר אחד באותו נכס בשוכר אחר, כאשר הנכס משועבד לבנק לאורך כל התקופה.

3.         זאת ועוד, דומה כי תכלית זו מתיישבת אף עם נוסח הסכם השעבוד, אשר מחיל עצמו על

" כל הכספים, הזכויות ותשלומים אחרים המגיעים ו/או שיגיעו לממשכנים מאת טרנספורמה בע"מ על-פי חוזה שכירות מיום 30.3.00 או כל הסכם אחר שיבוא במקומו". (ההדגשות שלי - ו.א).

אמנם, מן הבחינה המילולית ניתן לפרש את הסיפא לסעיף ככזו המכוונת אך ורק למצב בו יוחלף הסכם השכירות עם אותו שוכר בהסכם אחר; אלא שבאותה מידה, ניתן לפרש לשונית את החוזה כחל על כל הסכם שכירות אחר של הנכס שיבוא במקום ההסכם עם טרנספורמה; בבחירה פרשנית בין שתי החלופות, דומה כי ראוי לבחור בחלופה שהינה ההגיונית ביותר מבחינת התכלית הכלכלית-משפטית, ואשר משיגה הרמוניה חוזית בין שני הסכמי השעבוד (כאשר השעבוד הראשון מבהיר במפורש את מגמתו של הבנק, להחיל את השעבוד גם על פירות הנכס).

משהפעלנו שיקול פרשני זה, הרי שיש מקום להעדיף את פרשנותו של הבנק; כפי שהובהר קודם לכן, ספק אם ישנו הגיון לשעבוד החל רק על שוכר ספציפי של נכס משועבד, וזאת כאשר בין השוכר הספציפי לבנק אין כל יחסים מיוחדים , וזאת להבדיל מן היחס בין השוכר לנכס. משהחליט הבנק להבטיח עצמו ולפרוש את השעבוד על דמי השכירות, מה נפקא מינא אם התחלף שוכר אחד באחר?

יוצא, כי דין טענות אלו של המשיבה להדחות.

4.         כעת, משהובהר כי השעבוד חל על דמי השכירות שנתקבלו מהשוכר הנוכחי של הנכס, מן הראוי לקבוע מאימתי זכאי הבנק לקבל אותם לידיו;

בעניין זה, טוען כונס הנכסים הרשמי כי המועד הקובע הוא המועד בו מונה כונס (קרי, המועד בו ניתן למעשה אישור שיפוטי למימוש השעבוד), אלא שבעניין זה דומה כי כב' הנשיא ברק אמר דברים מפורשים בהלכת אובזילר, לפיו אין צורך בצו בית משפט כדי לממש שעבוד על זכות . מתי, אם-כן, מתגבש שעבוד שכזה? העובדה כי אין הנושה המובטח חייב בצו בית משפט, אין פירושה כי אין הוא חייב לעשות דבר בכדי להעביר את הזכות המשועבדת לעצמו ולגבות את ערכה.

כלפי הצד הכפוף לזכות, אכן, נכנס הבנק לנעליו של החייב בעל הזכות, ופועל כפי שהיה החייב פועל. אלא שבכל האמור לעיל, אין תשובה בדבר חובתו של הבנק כלפי החייב עצמו , קרי: הגוף ממנו מפקיע הבנק את הנכס. בלא לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי הדבר שהבנק חב בו, לכל הפחות, הינו הודעה כתובה ורשמית לחייב, המודיעה על מימוש השעבוד (ועל קרות הארוע המזכה את הבנק בזכות לממש) .