החלטה בתיק פשר 2129/03

מונח בפני ערעורו של בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק") על החלטת המנהל המיוחד לנכסי שמואל רובננקו (להלן: "המנהל מיוחד" ו-"החייב" בהתאמה), אשר קיבל , אך בחלקו, את תביעת חובו של הבנק.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובתגובת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו:

1.         עניין לנו בתביעת חוב אשר הוגשה בגין הלוואה שניתנה לחייב ולחברה בבעלותו על ידי הבנק. הצדדים אינם חלוקים למעשה על פרטיה העיקריים של ההלוואה, כגון סכומים ומועדים. כמו כן אין מחלוקת כי לרשות הבנק עמדה בטוחה בדמות שיעבוד על נכס מקרקעין שהיה בבעלות החברה החייבת.

אלא מאי? לטענת המנהל המיוחד פעל הבנק שלא כדין ובאורח הסותר את תקנות פשיטת הרגל, כאשר לא דיווח לו, במועד או במסגרת הטפסים אשר הוגשו במסגרת תביעת החוב, אודות קיום בטוחה, ערכה וההליכים אשר ננקטו למימושה.

אמנם, אין ספק (והמנהל המיוחד אינו מכחיש זאת) כי ידע אודות ההליכים המתנהלים בהוצאה לפועל ובערכאות אחרות, הקשורים לבטוחה, זאת מתוקף תפקידו אשר דרש ממנו להיות מעורב בחלק מאותם הליכים. אולם, טוען המנהל המיוחד כי אין בדבר זה בכדי לפטור את הבנק מקיום מצוות הדיווח שבתקנות, במלואה, כלשונה ובמקום המיועד לכך.

2.         לאור מסקנה זו אליה הגיע המנהל המיוחד, טוען הוא כי לכאורה רשאי היה לילך עם הבנק לחומרא, ולדחות את מלוא תביעת החוב שהגיש, וזאת כמצוות תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל. אלא, שבסופו של דבר בחר המנהל המיוחד שלא לנקוט בצעד כה דרסטי, ותחת זאת לנקוט ב"פתרון ביניים" - תביעת החוב לא נדחתה במלואה, אולם אושרה אך ורק כדי ההפרש בין סכום החוב אשר נתבע ובין הסכום ברוטו שגבה הבנק ממימוש הבטוחה.
הבנק שולל גישה זו של המנהל המיוחד, וטוען כי אף אם טעה, הרי שאין המדובר אלא בטעות בתום לב, בעוד אין חולק כי המנהל המיוחד ידע בפועל על קיום הליכי המימוש. הבנק קובל על העובדה כי ה"סנקציה" שהטיל עליו המנהל המיוחד מונעת ממנו באורח גורף תיקון ועדכון של סכום החוב. התוצאה הינה (ועל כך ספק אם קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים), כי הבנק איבד למעשה את ההפרש בין סך הגביה ברוטו לבין הסכומים אשר הועברו אליו בפועל, וזאת לאחר ניכוי הוצאות, תשלום חובות בדין קדימה ושכ"ט כונס הנכסים. כמו-כן קובל הבנק על העובדה כי סכום בסך של כ-450,000 ש"ח קוזז פעמיים מתביעת החוב, וזאת לכאורה בלא הסבר מספק.

כונס הנכסים הרשמי מקבל לכאורה את טענותיו המהותיות של הבנק, אולם מעלה מנגד טענות אשר לא בא זכרן לא בהחלטת המנהל המיוחד ואף לא בכתבי הטענות נשוא הערעור. עניין לנו בעיקר בטענות לפיהן הוגשה תביעת החוב באיחור, ואף אם נעשה הדבר באישורו של המנהל מיוחד, הרי ספק אם הלה מוסמך היה ליתן הארכות מועד גורפות על דעת עצמו.

3.         אין ספק, כי קיימת חשיבות רבה על הקפדה כי הנושה המובטח יקיים את הוראות פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל. בדין הפנה המנהל המיוחד אל פסיקה אשר ניתנה בעבר מפי בית משפט זה, ואשר התייחסה להוראות אלו (ולסנקציה החמורה הקבועה בצידן) כאל איזון הכרחי לעדיפות הנושה המובטח בכוח ובידע על נציגם של הנושים הלא מובטחים. הקפדה על חובות הדיווח והעדכון נועדו הן בכדי למנוע סכנה של כפל גביה, הן בכדי למנוע הליך מימוש בלתי ראוי הבא על חשבון היתרה הצפויה להשתלם לנושים הרגילים, והן בכדי למנוע סרבול והעמסת הוצאות בלתי ראויות על קופת הנאמן. דברים אלה פורטו בהרחבה רבה בפסקי הדין בעניין קסירר, מיליס ורימון (כפי שהוזכרו אף בכתבי הטענות של הצדדים), ואין טעם לחזור כאן על אשר נידון שם בהרחבה רבה.

4.         אלא מאי? כפי שמודה אף המנהל המיוחד, בהגינותו, הרי שבפסק הדין בעניין רימון הובאה הסתייגות מ"יד קלה על ההדק" בכל הנוגע לסנקציה החמורה נשוא סעיף 90 לתקנות פשיטת הרגל. אכן, סנקציה זו, בדומה לסנקציה נשוא סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כוחה יפה לדחות תביעת חוב אשר אלמלא אותו סעיף דינה היה להתקבל במלואה. אלא שנוכח משמעותה מרחיקת הלכת של התקנה, והמשמעות הכספית הניכרת של הפעלתה, על בעל התפקיד, וכן על בית המשפט, להזהיר עצמם הזהר היטב, ולשמור את הפעלתה של תקנה 90 אך ורק למקרים חמורים המגלים חוסר תום לב והתנהלות פסולה מצד הנושה המובטח.

5.         לאור האמור לעיל, צדק המנהל המיוחד כאשר נמנע מהפעלת תקנה 90 בנסיבות המקרה, וזאת נוכח האמור בעניין רימון. אכן, מהעובדות אשר הונחו בפני עולה כי נפלו פגמים מסוימים בהתנהלות הבנק, וכי יכול ואף חייב היה להתנהל באופן מסודרת יותר אל מול המנהל המיוחד. בין היתר, היה עליו לכלול את מלוא הפרטים בתביעת החוב שהגיש, ולא להסתמך על העובדה כי למנהל המיוחד ידועים פרטים מהליכים קודמים. מכוח קל וחומר, היה עליו ליתן תשובות מלאות ובלא דיחוי, כאשר הללו התבקשו על ידי המנהל המיוחד.
בעניין זה אוסיף ואעיר - דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי עסקינן בבנק, ולא בנושה קטן וחסר ידע או בקיאות משפטית (כגון עובדים או ספקים קטנים).
מעבר לדרוש ייאמר, כי אין נפקא מינה באיזה שלב עמד מימוש הבטוחה, ואיזו צורה לבשה או פשטה הבטוחה באותו שלב. בין אם כך ובין אם אחרת, עסקינן במימוש בטוחה באורח המשפיע על תביעת החוב ועל יתרת הנושים, ואשר חל עליה, אליבא דכולי עלמא, פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל.

6.         אולם, חרף כל האמור לעיל, אין מקום להשוות בין התנהלות הבנק בערעור דנן לבין המקרים אשר נדונו בעניין מיליס וקסירר. באותם מקרים עלו חשדות מבוססים לניהול מערכת הליכים נפרדת, ובלתי מדווחת, אל מול חייבים או מקורבים, באופן אשר העלה חשש מהותי להטעיית הנאמנים, ודבק בו אבק ריחו של חוסר תום לב היורד לשורשו של עניין. לא כזה הינו המקרה דנן, וזאת בעיקר באשר הליכי מימוש הבטוחה היו ידועים מני ובי לכל הצדדים המעורבים, בזמן אמת - לרבות הנאמן. אין ספק כי הבנק ידע עובדה זו, והיא השפיעה על אופן התנהלותו. לשון אחר; אף אם יכול וחייב היה הבנק לפעול באורח מיטבי יותר, הרי שלא הוכח בנסיבות המקרה דנן, אף לא לכאורה, חוסר תום לב או סכנה ממשית לפגיעה בנושיו הרגילים של החייב.

7.         נוכח האמור לעיל, עולה השאלה האם נכון וראוי היה לנקוט ב"סנקציה" החלקית בה בחר המנהל המיוחד בנסיבות המקרה. אין ספק, כי בדין חש המנהל המיוחד מורת רוח מאופן התנהלותו של הבנק, אולם חרף זאת לא שוכנעתי כי ראוי היה לנקוט בסנקציה גורפת, אשר ספק בעיני האם היא מעוגנת בדין הקיים.

זאת ואף זאת; קשה להשתחרר מן הרושם כי עניין לנו ב"ענישה דיונית" אשר לא הוכח קשר ישיר בינה לבין המחדלים המיוחסים לבנק. אין חולק, כי קיימת חשיבות רבה לכך כי הנושה יניח תשתית עובדתית ראויה בכל הנוגע לחובו - דבר אשר אינו משתנה כאשר המדובר בנושה מובטח. במילים אחרות - אם וככל שמחדלי הבנק הביאו למצב בו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לעדכון או תיקון ביחס שבין החוב לערך הבטוחה, הרי שזכאי היה המנהל המיוחד להשתמש בסמכותו המעין-שיפוטית, ולקבוע מסקנה עובדתית לרעת הבנק - שהרי על הנושה ולא על המנהל המיוחד מוטל נטל ההוכחה.

עם זאת, הרי שמכאן ועד להטלת "מחסום דיוני קשיח" השולל באופן גורף כל ניסיון לתקן את תביעת החוב בהתאם לשווי המימוש בפועל , רב הדרך. המסקנה הנכונה העולה מפסק הדין בעניין רימון, לטעמי, הינה התייחסות פרקטית להתנהלות הנושה במישור דיני הראיות, וזאת באורח גמיש, המסיק את המסקנות העובדתיות ההולמות, וזאת על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

8.         לסיכומה של נקודה זו, חרף ההבנה למניעיו של המנהל המיוחד, איני יכולה לקבל בנסיבות המקרה, את הסנקציה בה עשה שימוש כנגד הבנק. אי לכך, מן הראוי להחזיר אליו את הדיון בתביעת החוב בכדי שיקבע ממצאים עובדתיים לפי התשתית הראייתית אשר הוצבה בפניו, וזאת בהתאם לעקרונות שבהחלטתי זו.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מן המחדלים שבהתנהלות הבנק, אף אם נעשו (ואני מאמינה כי זהו המצב) בתום לב. קשה להשתחרר מן הרושם כי התנהלות זו גרמה במידה רבה להתארכות ההליכים בתיק ולסיבוכם, וזאת באורח שאינו משרת איש מן הצדדים. לאור האמור לעיל, נכון וצודק יהיה לקבוע כי הבנק ישא בהוצאות  ההליכים דנן בסך של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ, והללו יקוזזו מהסכום הסופי שיאשר המנהל המיוחד.