החלטה בתיק פשר 2001/00

מונחת בפני בקשה למתן הוראות, שיסודה במחלוקת אשר נפלה סביב נכס מקרקעין (להלן: "הדירה") אשר היתה חלק מפרוייקט הבניה "בית וגן" (להלן: "הפרוייקט"). כחלק ממימון וליווי הפרוייקט על-ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הנושה המובטח"), הקנו לו החברות הקבלניות שיעבוד צף על נכסי הפרוייקט, כולל הדירה נשוא המחלוקת. עסקיהן של החברות הקבלניות לא צלחו, והן (כולל הפרוייקט) נקלעו להליכי כינוס נכסים.

לפי הנוהג המקובל בפרוייקטים מסוג זה, הרי שבמערכת החוזית בין רוכשי הדירות לבין החברות נקבע, כי רוכש אשר ישלם את מלוא התשלומים לחשבון מוסכם של החברות, חשבון אשר התנהל אצל הנושה המובטח, יהיה זכאי למכתב החרגה , אשר יוציא את הדירה ממסגרת השיעבוד הצף.

ביום 22.5.98, נחתם הסכם נכר בין החברות לבין מדרכי ולילך דהן (להלן: "החייבים"), אשר נסב אודות הדירה במחלוקת. הסכם המכר החליף, בין היתר, הסכם קודם בין הצדדים אודות דירה אחרת, אשר בוטל בהסכמה - זאת כאשר סכומי הכסף אשר שילמו החייבים במסגרת ההסכם הקודם נזקפו על חשבון ההסכם החדש. הקונים רשמו הערת אזהרה בגין הסכם המכר, וכמו כן, על-מנת לממן את הרכישה, רשמו ביום 14.9.98, משכון על זכותם החוזית לקבלת דירה, וזאת לטובת בנק משכן אשר העמיד לרשותם הלוואה לצורך הקניה.

אין חולק, כי החייבים לא עמדו בהחזר ההלוואה לבנק משכן, ועקב כך פתח בנק משכן בהליכי הוצאה לפועל, במסגרתם מונה עו"ד ובר (להלן: "המשיב") ככונס נכסים. בין הצדדים נטושה מחלוקת אודות הזכאות לדמי מכר הדירה, ובמסגרת זו, נטושה ביניהם מחלוקת עובדתית בשאלה, האם, ועד כמה, עמדו החייבים במלוא התשלום הנדרש לטובת החברות בכינוס.

במסגרת זו, אין מחלוקת כי החייבים קיבלו רשות להתגורר בדירה, וזאת חרף תניה חוזית המתנה זאת בעמידה במלוא התשלום. בעוד שהחייבים והמשיב טוענים, כי הדבר מעיד על עמידה בתשלום, טוענים הנושה המובטח וכונס הנכסים של הפרוייקט (להלן: "הכונס"), כי הדבר ניתן להם לפנים משורת הדין. מאידך גיסא, דומה כי אין מחלוקת כי החייבים לא קיבלו מעולם, בפועל, מכתב החרגה , המשחרר את הדירה מתחולת השיעבוד.

חלק מהמחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת זכאותם של החייבים לשלם חלק מהתשלום באמצעות קיזוז, ועל זכאותם לעריכת קיזוז מסוג זה. כמו כן, נטושות בין הצדדים מחלוקות נוספות הקשורות להתנהגות הצדדים ובעיקר לביצוע תשלומים, ואשר היו נשואם של הליכים ודיונים בהוצאה לפועל, במסגרתם הוגשו תצהירים ונעשו בירורים נוספים. ביני לביני, בעקבות הסכמה דיונית , נמכרה הדירה לצד ג', בסכום של 130,000 דולר. המחלוקת אשר בפני נטושה על חלק מדמי המכר, המהווים לטענת הכונס והנושה המובטח את יתרת חובם של החייבים בעבור הדירה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.         המשיבים, במסגרת כתבי הטענות הארוכים והמפורטים שהגישו, העלו את הטענה כי המחלוקת אינה הולמת מסגרת של בקשה למתן הוראות - הן בשל ריבויין של מחלוקות עובדתיות, והן בשל זכויותיהם הקנייניות והדיוניות של החייבים; הגדיל לעשות בא-כוחם של החייבים, אשר דרש במפגיע כי לא יוסקו מסקנות עובדתיות מן ההליכים שנוהלו בהוצאה לפועל, באשר לטענתו דובר ב"בית דין שדה", אשר לא כיבד את זכויות החייבים.

2.         דין טענות הסף להדחות, באשר עיון בנסיבות המקרה, מלמד כי אין עסקינן אלא במחלוקת משפטית פשוטה , הניתנת להכרעה קלה ויעילה, ופתרונה דרוש לשם קביעת זכויותיה של קופת הכינוס, ואי לכך - לניהול התקין של ענייניה. דומה, כי המשיבים לא דייקו במסקנות אותן ביקשו להסיק מן ההלכה הפסוקה, כולל מהלכת רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן נ' סופייב. ההלכה הפסוקה קובעת, באופן חד-משמעי, כי בית המשפט של חדלות פרעון רשאי, לפי שיקול דעתו , לפסוק במחלוקות בין בעל התפקיד לצדדי ג', כל עוד, לדעתו, ההכרעה הינה משפטית או שהעובדות במחלוקת קלות לבירור. זאת ועוד; הלכה פסוקה היא, שאין לצד אזרחי כלשהו "זכות מוקנית" כי עניינו ידון בהליכים איטיים ומסורבלים יותר, וכי כאשר בדק בית המשפט המחוזי ומצא כי המחלוקת ניתנת לבירור בדרך מקוצרת, לא תמהר אף ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתו (לעניין זה, ראה רע"א 5540/97 שמחון נגד הכונס הרשמי, וכן החלטת כב' השופט גרוניס ברע"א 4627/04 ענת ענב נ' עו"ד נחמה אדלר, וכמו כן עניין פש"ר 2629/86 בש"א 11430/03 חברת גינדי נ' ארבל והאסמכתאות המובאות שם).

3.         טרם אגש למחלוקת עצמה, אעיר; אין עסקינן בנסיבות המקרה דנן בתביעת פינוי כנגד החייבים , על כל המשתמע מכך לעניין פגיעה בקניינם ועקירתם ממקום מגוריהם; עניין לנו בדירה אשר מומשה ונמכרה זה מכבר , וכל שנותר הינה מחלוקת בין שני בנקים אודות הזכאות והקדימות הראויה בתמורת המימוש. לשון אחר; עניין לנו בסכסוך כספי בין שני גופים כלכליים, ואי לכך אין לי אלא לתמוה על הרטוריקה בה נקטו המשיבים, ככל שביקשו להסתמך על זכויות דיוניות מיוחדות והרגישות הרבה שמייחסות ערכאות המשפט לדיון בעקירת חייבים מבתיהם . מן הראוי להבהיר, באורח חד-משמעי: אמנם, בנק ממשכן עשוי להכנס "לנעלי החייבים" מן הבחינה המשפטית-כספית , אם וכאשר אין הם עומדים בחובותיהם. אלא, שאין הדבר מבטל את השוני המהותי באינטרס ובמהות הזכות הקיים בינו לבינם.

4.         זאת ועוד; בניגוד לעובדותיה של הלכת בנק אוצר החייל שנידונה בטיעוני המשיבים, אין מדובר בנסיבות המקרה בתחרות בין רוכש בעל "זכויות שביושר" לבין מטילי עיקולים, אלא בין רוכש (ולמעשה בנק שנכנס לנעליו) לבין בעל שעבוד מוקדם החל על המקרקעין , אשר תוקפו לא הועמד בספק, ואין ספק כי הוא מקנה לבעליו (בניגוד לעיקולים), זכות קניינית מהותית המוגנת בידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו .

הנקודה המכריעה, בכל הנוגע לדרך הדיון בבקשה, כי כפי שיובהר להלן, אין אני נדרשת, בשלב זה, להכרעה עובדתית בדבר תשלומי החייבים - אלא אך ורק לסוגיה משפטית פשוטה, אשר דומה כי המשיבים לא נתנו עליה את דעתם.

5.         מן הבחינה המשפטית, עניין לנו בתחרות בין זכותו הקניינית של בעל שעבוד מוקדם, אשר התגבש על כל נכסיה של החברה חדלת הפרעון, לרבות כל דירה אשר לא הוחרגה מן השעבוד, לבין זכותו החוזית (ושמא אף מעין זכות שביושר) של רוכש , אשר החברה התחייבה למכור לו את אחת הדירות . אמנם, אותה זכות חוזית שועבדה לבנק משכן, אלא שזכותו הקניינית של האחרון אינה חלה אלא על הזכות החוזית, ואין היא יכולה לזכותו במאומה מעבר לדלת אמותיה של אותה זכות - זאת, לפי ההלכה הידועה, כי אין נושה הבא בנעלי חייב יכול לתפוס יותר מאשר היה לחייב עצמו.

מן המערכת החוזית החלה על הפרוייקט ברור, כי כל דירה שלא הוחרגה כפופה לשעבוד לטובת בנק דיסקונט. פירושם של דברים הינו, כי אם וכאשר הפכו החברות הקבלניות לחדלות פרעון, זכאי הנושה המובטח להפרע כדי מלוא חובו, בטרם יפרעו הנושים הבלתי-מובטחים. זאת, כאשר יש לזכור, כי נסיבות המקרה שונות בתכלית מסוג המקרים אשר תוארו בהלכת בנק אוצר החייל, הן בטיבה של זכות הבנק, והן בהיותה קודמת לחוזי הרכש. לא זאת, אלא אף זאת - הבנק אינו מסרב (ואף מחוייב), ברמה העקרונית, להחריג מן השעבוד כל דירה, אשר רוכשיה (או מי שבא בנעליהם) ישלם את מלוא התמורה בעדה.

6.         העולה מן האמור לעיל הוא, כי רוכש אשר שילם את התמורה זוכה, לצד זכותו החוזית המקורית לקבל את הדירה (אשר לכשעצמה אין היא קודמת לזכות הנושה המובטח על הפרוייקט), גם בזכות חוזית נוספת כנגד הנושה המובטח במישרין - זכות לתבוע ממנו ליתן מכתב החרגה, אשר יאפשר את מימוש הזכות הראשונה חרף השעבוד.

במילים אחרות: כל עוד לא ניתן מכתב ההחרגה בפועל (או למצער, ניתנה הכרעה שיפוטית המחייבת את הבנק לתת אותו), הרי שהמצב המשפטי הוא, כי זכות הקניין על הדירה (ואי לכך, גם הזכאות לדמי מכר הדירה) שייכת לנושה המובטח. זאת, כאשר בידי הרוכש קיימת זכות תביעה כנגד הבנק, בכל הנוגע למחלוקת (אם וככל שהיא קיימת) אודות הזכות החוזית לקבל מכתב החרגה. מצב זה דומה, במידה רבה, למצב השגרתי בו פלוני הינו בעליו של נכס, ואילו אלמוני טוען לזכויות בו: לפי הדין, על אלמוני להתכבד ולתבוע את פלוני, ועד אשר יעשה זאת, נותרת זכות הקניין בידי פלוני - כפופה, לכל היותר, ל"עננה" בדמות עילת התביעה המתבררת.

7.         סוף דבר; כל עוד לא הוצא מכתב החרגה, הרי שהנושה המובטח הינו בעל הקניין והקדימות בדירה. זאת מכח קל וחומר, כאשר אין מדובר עוד אלא בסכסוך כספי על התמורה ששולמה בעדה. אם טוענים החייבים ובנק משכן כי התמורה שולמה, עליהם להתכבד ולהגיש תביעה אזרחית, שעניינה חיוב בנק דיסקונט ליתן להם מכתב החרגה. עד אשר תוגש ותוכרע תביעה זו, זכאי בנק דיסקונט לדמי המכר (ובנסיבות המקרה - ליתרה המכסה לטענתו את יתרת החוב). אין בהסכמה ה דיונית למכור את הדירה, בנסיבות המקרה, בכדי לפגוע בזכויותיו המהותיות של הנושה המובטח, אלא בהסכמתו המפורשת - וכזאת לא הוצגה בפני. 

8.         מכל האמור לעיל עולה, כי דין הבקשה להתקבל; בשולי הדברים אעיר, כי אף טענותיהם העובדתיות של החייבים בכל הנוגע לתשלום תמורת הדירה, נראות על-פניהן בעייתיות, וספק אם צורת תשלום מסוג זה עומדת בדרישות החוזים שנחתמו, בכל האמור לזכאות לחייב את הנושה המובטח ליתן מכתב החרגה. אלא, שבנסיבות העניין אין כל צורך כי אכריע בכך, ודין המחלוקת דנן להתברר בערכאה אזרחית, אם וכאשר יחליט בנק משכן להגיש תביעה מתאימה.

9.         לא אוכל להניח עטי, בטרם אשוב ואביע תמיהה על הדרך בה ניסו בנק משכן והחייבים לסרבל הליך ומחלוקת פשוטים, תוך נסיון לערב בהן מחלוקות אשר אינן ממין העניין, והעלאת טענות סף, אשר לא היה להן מקום כלל ועיקר (לעניין טענות כאלו ונפקותן, ראה גם את האמור בעניין גינדי נ' ארבל שהוזכר לעיל). אי לכך, ישא בנק משכן בהוצאות המבקשים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לפנים משורת הדין, ובשל מצבם הכספי הקשה בלאו-הכי, איני מוצאת לנכון לחייב אף את החייבים בהוצאות משפט.