החלטה בתיק פשר 1853/05

מונחת בפני בקשה מתוקנת לאישור הסדר הנושים של חברת אליעזרוב ראובן ובניו בע"מ. הצעת ההסדר, אשר כרכה את עניינה של החברה עם עניינם של בעלי השליטה, תוקנה במספר תיקונים בעקבותיהם הסיר כונס הנכסים הרשמי את התנגדותו לאישור ההסדר.

במסגרת אותם תיקונים, ניתנו בין היתר תצהירים של בעלי השליטה אודות נכסיהם, במתכונת סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל. כמו כן, תוקן וצומצם באורח ניכר הפטור לבעלי העניין: תחת הפטר מלא כפי שביקשו תחילה, מוקנה להם במסגרת ההצעה המתוקנת אך ורק פטור מתביעות על-פי תקנון הבורסה.

הצעת ההסדר, אף טרם תיקונה, זכתה לרוב גורף באספות הנושים.

עתה, ההתנגדות היחידה המונחת בפני הינה התנגדותה של חברת פילסטל יהלומים בע"מ (להלן: "פילסטל"). פילסטל תומכת את נימוקי התנגדותה בכך כי:

א.         בעלי העניין לא עמדו בכל דרישות פקודת פשיטת הרגל, ובין היתר לא הצהירו כי "אין ביכולתם לשלם את חובותיהם".

ב.         כי קיימים מתנגדים נוספים להסדר.

ג.          מקום להטבה גורפת אשר תשמיט את היכולת של הנושים לעשות שימוש בעילת התביעה העיקרית העומדת לרשותם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.         עניין לנו בהסדר נושים שאושר ברוב גורף בכל קבוצות הנשיה; עם זאת, מתעוררת בעייתיות מסויימת, לאור סעיפי ה"הפטר" לבעלי העניין הכלולים בו. כך עולה לכאורה השאלה, האם ראוי להחמיר בדרישות בנוסח פקודת פשיטת הרגל, עד כדי בקשת הצהרה על חדלות-פרעון דה-פקטו, ואם איין - להתערב ולפסול את ההסדר חרף ההסכמה הגורפת.
אלא מאי? עיון מושכל בעובדות המקרה מלמד, כי אין עסקינן כלל ועיקר במקרה הדומה לזה שנידון בעניין פש"ר 1242/02 שבירו תעשיות זכוכית.

2.         ראשית : בנסיבות המקרה, אין עסקינן כלל ועיקר בפטור מערבויות אישיות, אשר הינן מעין "נכס" או "אפיק פרעון" מוחשי נוסף בפני הנושים האוחזים בהם. הערבויות האישיות היחידות הקיימות בנסיבות המקרה, ניתנו לטובת נושה המסכים לאישור ההסדר .

דומה, כי יותר מאשר המקרה שבפני דומה לזה שנידון בפרשת שבירו, הרי שהוא דומה לסוג המקרים אשר נדון בפש"ר 1037/98 בש"א 25767/00 בעניין ממגורות אמיגה, שם הציעו בעלי שליטה "לפדות" את יכולת הנושים להגיש נגדם תביעה אישית לפי סעיף 373 ו-374, וזאת בעבור מתן סכום כסף נכבד.

באותו מקרה נפסק, כי עניין לנו בשאלת כדאיות והערכת סיכויים וסיכונים, הנתונה במובהק לשיקול דעתם של הנושים השונים - האם מוטב להם לקבל סכום או הסדר פלוני באורח מיידי, או שמא לדחותם ולהסתכן בתביעה ארוכה אשר בסיומה יתכן ויזכו לסכום גדול יותר. משהכריעה אספת הנושים, בניגוד לדעתו של מיעוט הנופל מ-25% מסך ערך הנשיה, כי הפשרה כדאית יותר, לא יטה בית המשפט להתערב בהחלטה.

דברים אלו יפים אף לנסיבות המקרה דנן, במסגרתו הוחלפה בקשת ההפטר בויתור של הנושים על סוג תביעות מסויים. אין ספק, כי הדברים דנן מביאים תועלת לבעלי העניין, אולם משהחליט רוב מכריע של הנשיה כי הדבר כדאי, לא מצאתי עילה להתערב ולהפוך את ההחלטה.

בשולי נקודה זו אעיר; מן הראוי להבדיל בין המתנגדים לאישור ההסדר באספת הנושים, שם ראוי ואפשרי להתנגד להסדר מטעמי כדאיות גרידא, למתנגדים לאישורו בבית המשפט - קרי, לאלו המבקשים להפוך את תוצאות אספת הנושים . אכן, נושים נוספים התנגדו להסדר במהלך האספה (וגם שם היו, כאמור, מיעוט קטן) - אולם רק פילסטל מתנגדת אף עתה; אי לכך, בשלב זה, של הבקשה להתערב בתוצאות האספות, אין היא אלא מתנגדת בודדת.

3.         שנית : המקרה שבפני שונה מהותית מפרשת שבירו אף באלמנט נוסף וחשוב לא פחות: בעניין שבירו, היה המתנגד העיקרי בנק אשר החזיק בערבות אישית - קרי, הפטרם של בעלי השליטה מערבויותיהם האישיות בא לכאורה על חשבונו ופגע בקניינו. בנסיבות המקרה, פילסטל אינה אחת מהנושים האוחזים ביכולת לתבוע במוסדות הבורסה, באשר היא עצמה בחרה לנהל את עניינה בדרכי תביעה עליהן לא חל ההפטר . לעניין זה, אין לי אלא להצטרף לטענות כונס הנכסים הרשמי, המדברות בעד עצמן.

אי לכך, תמוה הדבר, כיצד סבורה המתנגדת דנן כי יכולה היא "להיות לפה" לנושים אחרים, אשר לא הם לכשעצמם אינם מתנגדים להסדר. אין להשלים עם דרך התנהלות שכזו, של נושה מתנגד המבקש לשים טענות בפיהם של נושים אחרים, ולהנות מטיעונים שאינם נוגעים לו עצמו. לעניין זה התייחסתי בהרחבה, בין היתר, בהחלטתי בפש"ר 1048/02 בעניין מדרשת רופין, ואין טעם לחזור כאן על אשר נדון שם בהרחבה. די אם אחזור ואבהיר: אין נושה פלוני יכול להעלות טענות בדבר פגיעה בנושים אחרים, כאשר הוא עצמו אינו נמנה על הנפגעים.

טול למשל מקרה, בו הסכימה קבוצת הנושים המובטחים לפגיעה בחלק מזכותה הקניינית בנכסי החברה; אך ברור הוא כי נושה מתנגד הנמנה על קבוצת הנושים הרגילים, אינו יכול לטעון כי אין לאשר את ההסדר, באשר הוא מפקיע שלא כדין זכויות קניין. זאת, להבדיל מהמצב המורכב יותר, בו הנושה המתנגד הוא מיעוט בתוך הקבוצה הנפגעת עצמה.