החלטה בתיק פשר 183/03

בפני בקשה למתן צו פש"ר לחייב.

טענות החייב

בשנת 1994 הקים החייב חברה בשם י. ציטרין בע"מ (להלן: "החברה"), שעסקה בייצור ושיווק חוטים.

בסוף שנת 1994, נחתמה עסקה בין החברה לבין חברת שלהבת בע"מ, להלן: " שלהבת", חברה המייצרת נרות. על פי העסקה התחייבה החברה, לייצר עבור חברת שלהבת חוט קלוע בתוספת דיסקית, שישמש כפתיל לנרות. לטענתו, מאחר והעסקה שנחתמה היתה בהיקף של כמה מיליוני שקלים, הוחלט לייצר מכונה מיוחדת שתבצע את החיבור של החוט לדיסקית. עלות ייצור המכונה היתה כ- 70,000 ש"ח, ולשם ייצורה נחתם הסכם עם חברת לחש אנוש בע"מ (להלן: "לחש").

החייב הצהיר כי החברה קבלה הלוואה מבנק הפועלים בסך 210,000 ש"ח, מהם סך של 70,000 ש"ח שולמו ללחש, לצורך ייצור המכונה, והיתרה נועדה לרכישת ציוד נוסף מחו"ל. חברת לחש העבירה את ייצור המכונה לידי קבלן משנה בשם י.ד. השחזות בע"מ, להלן: "י.ד.", שדרש סכום נוסף של כ- 34,000 ש"ח לצורך השלמת בניית המכונה, ובלבד שסכום זה ישולם בשיקים אישיים של החייב.

לטענת החייב, בלית ברירה, הוא נענה לדרישת "י.ד." ושילם את הסך האמור, מתוך רצון לקיים את ההתקשרות עם שלהבת. לטענתו, כעבור מספר חודשים הוא קיבל לידיו את המכונה, שבנייתה לא הושלמה, לכן, הוא שכר מומחה לאלקטרוניקה על מנת שיסיים את בניית המכונה, אולם גם ניסיון זה לא צלח, והמכונה נותרה בלתי גמורה. בשלב זה אזל מלאי המזומנים והתקציב של החברה. חשבון החברה וחשבונו הפרטי הוגבלו והחברה הפכה בשנת 1995, לחדלת פרעון ובנסיבות אלה פעילותה הופסקה.

לטענתו, כעבור מספר שנים, המכונה נמכרה כגרוטאה.

בשנת 1998 עבד החייב, כמנהל שיווק בחברת ארומה ליטט, להלן: "ארומה", שהייתה חברה ליצור נרות. בעלי ארומה, מר גרשון אסאו, היה ביחסי ידידות עם החייב ולנוכח ידידות זו ותפקידו כמנהל שיווק של החברה, הוא הסכים לחתם על ערבות אישית לחובות ארומה.

לטענתו, בשנת 2001 החברה נמכרה  והוא פוטר מעבודתו בארומה בשל מצבה הכלכלי הקשה .

טענות הכונ"ר

לטענת הכונ"ר, מעיון בתביעת החוב שהגיש בנק הפועלים עולה כי החברה נטלה הלוואה בסך כולל של 283,000 ש"ח. לטענת בנק הפועלים, הוקצתה לחברה מסגרת אשראי בחשבון העו"ש ונכון ליום 9/1/97 עמדה יתרת החובה על סך של 112,756 ש"ח.

משמע, ההלוואות ו/או האשראי שקיבלה החברה ישירות ו/או באמצעות החייב, הסתכמו בסך כולל של 395,756 ש"ח ולא כפי שנטען על ידו.

החייב הצהיר כי לקח הלוואה אחת, בעוד שעל פי המסמכים שצורפו לתביעת החוב של בנק הפועלים עולה כי החברה קיבלה 5 הלוואות.

החייב נדרש להמציא את הדו"חות הכספיים של החברה לשנים 94 ו- 95, אולם לא המציא אותם.

ביום 1/11/03 שלח החייב מכתב למשרדי הכונ"ר ובו הודיע כי בשל העיצומים שהיו באותה עת במס הכנסה, הוא אינו יכול להשלים את הטיפול בענייני החברה מול שלטונות מס הכנסה, לרבות הגשת דו"ח והסדרת החוב. לטענת הכונ"ר, עד למועד עריכת חוות דעתו, לא התקבלה כל הודעה על תיקון תביעת החוב של מס הכנסה.

לטענת הכונ"ר, החייב הצהיר שהוא ידע שאין ביכולתו לעמוד בהסדר עליו חתם עם בנק הפועלים, ובלשונו: "ידעתי שאני מרוויח ככה זמן", דברים  שמאפיינים התנהגות שלא בתום לב.

הכונ"ר בדיעה כי לאור הפערים המשמעותיים שבין התנועות הכספיות של החברה שעליהן דיווח החייב, לבין אלה שעולות מתוך המסמכים שצורפו לתביעת החוב של בנק הפועלים, מתבקשת המסקנה כי החייב לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו ולא הוכיח כי הוא הסתבך בחובות כתוצאה מכישלון עסקי ובתום לב.

ביום 2/4/03 ניתן נגד החייב צו כינוס על פיו חוייב לשלם סך של 500 ש"ח לחודש.

בדיון שהתקיים ביום 22/9/04 הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה: עד ליום 15/12/04 יתייצב רוה"ח במשרדי הכונ"ר ויתן הסברים לאי יכולתו לשחזר את דו"ח 1995 ורק לאחר מכן, תוגש הודעה מטעם הכונ"ר והן מטעם המשיב וביהמ"ש יתן החלטתו על סמך כל אלה.

ביום 10/1/05 הוגשה תגובת הכונ"ר לפיה החייב המציא שני מכתבים של רוה"ח חגי שאול. ממכתבים אלו עולה כי החברה שבבעלות החייב קיבלה 4 הלוואות בסך 239,000 ש"ח והחייב נטל הלוואה נוספת בסך 44,000 ש"ח לכיסוי יתרת חובה בחשבון הבנק (ראה נספח א' לתגובה). סה"כ סכום ההלוואות שניתנו לחייב הן בחשבון החברה והן בחשבונו הפרטי מסתכם בסך 283,000 ש"ח. לסכום הנ"ל יש להוסיף את סכום האשראי שניתן לחברה בחשבון העו"ש בסך 112,756 ש"ח. סה"כ ההלוואות והאשראי שקיבלה החברה ו/או החייב הנו בסך כולל של 395,756 ש"ח ולא 210,000 ש"ח או 239,000 ש"ח כפי שטוען החייב (ראה סעיף 4 לממצאי חקירת הכונ"ר).

לטענת הכונ"ר, גם כעת ממשיך החייב לפגר ב- 3 תשלומים חודשיים וחוב הפיגורים שלו עומד על סך 1,500 ש"ח.