החלטה בתיק פשר 1814/05

1.         מונח בפני ערעורם של ה"ה ג'ורג' אדרי ויניב יצחק (להלן ביחד: " המערערים"), על החלטת המנהלת המיוחדת לחייב בן עזרא מקסים (להלן בהתאמה: " המנהלת המיוחדת" ו" החייב") לדחות את תביעת החוב אשר הגישו.

צו לכינוס נכסיו של החייב ניתן ביום 5.1.2006, ופורסם כדין ברשומות ביום 13.3.2006. אין עוררין כי תביעת החוב הוגשה ביום 12.11.2006, כלומר באיחור של למעלה מ-4 חודשים. משנדחתה תביעת החוב על ידי המנהלת המיוחדת מחמת איחור זה, הגישו המערערים למנהלת המיוחדת ביום 29.1.2007 בקשה להארכת מועד להגשת תביעות חוב, אשר נדחתה אף היא בהיעדרם של טעמים מיוחדים להארכת המועד.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובעמדת הכנ"ר, ניתנת החלטתי זו.

2.         המערערים מעלים מספר טענות המנסות לעלות כדי טעמים מיוחדים להארכת המועד. בין טענות אלו העלו המערערים טענה בנוגע ל"גילו" של החוב - 12 שנה, זאת בעוד שלמעשה התאריך המודפס על הפסיקתא אותה הציגו בהליך דנן ובתביעות החוב הוא חודש דצמבר 2003, וחתימת כבוד השופטת אחיטוב עליה היא מיום 5.1.2005 (!). לעניין זה קיימת גם סתירה בין הטענות העולות בגוף הערעור ובין התצהיר אשר צורף לו, ובהיעדר ראיה אחרת אין לי אלא לקבל את תאריך החתימה על הפיסקתא כתאריך נתינתה.

כן טוענים המערערים כי לא ידעו על פרסום הצו, וזאת מן הטעם שהמערער 2 שהה בחו"ל במשך כחודש ומחצה במהלך המועד להגשת תביעות החוב, וכן מן הטעם שלא ייתכן שהמערער 1 יבדוק פרסומם של צווי כינוס מדי יום במשך 12 שנה על מנת לברר מה עלה בגורל החוב. יצוין כי לביסוס טענותיו של המערער 2 בנוגע לשהותו בחו"ל לא צורפה ולו ראשית ראיה.

לא מצאתי דבר או חצי דבר בטענות סרק אלו, ודינן להידחות. "גילו" של החוב החלוט במועד מתן צו הכינוס היה כשנה, ודי בכך כדי לשמוט את הטענות אשר הועלו בנוגע לחוסר הידיעה של המערער 1.

שהותו של המערער 2 בחו"ל למשך חודש ומחצה בתקופה בה ניתן היה על פי דין להגיש תביעות חוב אינה יכולה להוות טעם מיוחד (או אף סביר) לדחיית המועד, שכן אף בחיסור תקופה זו נותרים למעלה מארבעה חודשים בהם שהה בארץ ויכול היה לפעול על מנת להגיש את תביעת החוב. לכאורה די היה באמור לעיל על מנת לקבל את עמדתם של המנהלת המיוחדת ושל הכנ"ר בבקשה זו, ולדחות את הבקשה.

3.         יחד עם זאת, מעלים המערערים טענות כנגד תום ליבה של המנהלת המיוחדת. ובמה דברים אמורים? הפסיקתא האמורה ניתנה לטובת המערערים כנגד החייב וכנגד שלושה אחרים, אשר ביניהם אחת, גב' חמדה בן עזרא, לגביה נטען על ידי המערערים כי היא אשתו של החייב. אף כי המערערים לא הביאו כל אסמכתא לקשר משפחתי זה, נכונה אני לצאת מהנחה כי היא נכונה. לטענת המערערים הם הגישו תביעת חוב על בסיס אותה פסיקתא במסגרת ההליכים בתיק פש"ר 1353/05 של גב' בן עזרא, ותביעת חוב זו נמצאת בהליכי בירור. המנהלת המיוחדת בתיק דנן, כך אליבא ד'מערערים, היא אותה מנהלת מיוחדת בהליכי כינוס הנכסים של גב' בן-עזרא.

על יסוד זאת טוענים המערערים כי למנהלת המיוחדת הייתה ידיעה ממשית בנוגע לתביעת החוב שלהם גם כנגד החייב בתיק דנן, ועל כן הימנעותה של המנהלת המיוחדת מלהודיע למערערים על צו הכינוס לוקה בחוסר תום לב ומנוגדת להוראת סעיף 55 לתקנות פשיטת הרגל, כי על כונס הנכסים להודיע לנושים שבידיעתו על מועד כינוס אסיפת הנושים.

4.         אין באפשרותי לקבל את טענת המערערים כי המנהלת המיוחדת הפרה חובה כלשהי כלפיהם. זאת, הן משום שתקנה 55 עוסקת בהודעה על כינוס אסיפת הנושים שאינה הראשונה על פי תקנה 54, ולא בכינוס אסיפת הנושים הראשונה והסטטוטורית, אשר דרכי פרסומה והודעתה קבועים בסעיף 43 לפקודה, והן משום שהתקנה קובעת כי המען למשלוח ההודעה על ידי הכונס הרשמי או הנאמן לנושה פלוני בדבר אסיפת הנושים יהיה על פי מענו המופיע על תביעת החוב שהגיש הנושה, או מדו"ח העסקים של החייב. בענייננו לא הונחה בפני כל תשתית לכך שאיזה מן השניים הונחו בפני המנהלת המיוחדת במסגרת התיק דנן. משכך, גם לו הייתה חלה על הכונס הרשמי חובה ליידע באופן פרטני כל נושה של החייב על פי תקנה זו, ואין אני קובעת כך, הרי שהמערערים לא עמדו בדרישות התקנה, או למצער לא הניחו תשתית כלשהי להוכיח זאת.

אוסיף עוד כי גם לו, לפי טענת המערערים, קמה חובה כלשהי של המנהלת המיוחדת כלפיהם, הרי חובה זו היא יידועם בנוגע לאסיפת נושים, ולא בנוגע למועד מתן צו הכינוס ולהגשת תביעות החוב.

זאת ואף זאת; אמנם המערערים לא נקבו בתאריך בו הוגשה תביעת חובם בפש"ר 1353/05 הנ"ל, אך משלטענתם לא נדחתה תביעת החוב בשל איחור בהגשתה, הרי שהיא הוגשה לכל המוקדם במועד מתן צו הכינוס כנגד החייבת בתיק זה (ביום 11.4.2005 או לאחר מועד פרסום הצו ברשומות ביום 14.6.2005), ובכל מקרה פחות משנה טרם מועד מתן צו הכינוס כנגד החייב בתיק הפש"ר דנן, וחודשים ספורים לאחר מתן הפסיקתא לעיל.

5.         הגשת תביעת החוב על ידי המערערים בפש"ר 1353/05 מעידה כי ידעו גם ידעו על הליכי פשיטת רגל של מי מהחייבים על פי הפסיקתא, ועל כן תמוהה התבססותם על תביעת חוב זו על מנת להצדיק את איחורם בהגשת תביעת החוב בתיק דנן. זאת ואף זאת; בפני המערערים קיימת האפשרות להיפרע מקופת הכינוס בתיק פש"ר 1353/05, עובדה אשר מעמידה אותם במצב טוב לאין שיעור לו לא היו חייבים אחרים מהם היו המערערים יכולים לנסות ולהיפרע.

6.         אני דוחה את ניסיונם של המערערים להטיל את האשמה על האיחור בהגשת תביעת החוב שלהם בתיק דנן לפתחה של המנהלת המיוחדת, בשל "ידיעתה" על תביעת החוב שלהם כנגד החייבת בתיק אחר. אף ידיעה זו איננה וודאית, כפי שמנסים המערערים לטעון, וספק אם ניתן לקבוע כי היא קונסטרוקטיבית, שכן המערערים לא הציגו בפני בית המשפט כל ראיה בנוגע לשלב בו נמצאים הליכי פשיטת הרגל בפש"ר 1353/05.

7.         לפיכך, לא הציגו המערערים כל טעם מיוחד (או אף סביר) לקבלת ערעורם, בין אם על החלטת המנהלת המיוחדת לדחות תביעתם ובין אם על החלטתה שלא ליתן הארכת מועד. הערעור נדחה.

המערערים ישאו, יחד ולחוד, בהוצאות קופת הכינוס ובשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ"ה בתמוז, תשס"ז (11 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.