החלטה בתיק פשר 1804/06

מונחת בפני בקשתו של מר גולדשלייגר יוליאן (להן: "החייב"), המצוי בהליכי פשיטת רגל, ואשר עיקרה בקשה כי חקירתו אודות יכולתו הכספית, לצורך קביעת תשלומים חודשיים, תערך בידי כונס הנכסים הרשמי ולא בידי המנהל המיוחד אשר מונה לו, עו"ד יששכר בר הילל (להלן: "המנהל המיוחד"). כמו כן, כופר החייב בכך, כי המנהל המיוחד אכן מייצג בפועל את אחד מנושיו - חברה רומנית בשם לרומט בוקרשט, ועותר כי בית המשפט יחייב את המנהל המיוחד להציג את יפוי כח הנוטריוני מכוחו הוא פועל.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי אין בה מאומה, וכי דינה להדחות על הסף; זאת מכוחם המצטבר של כל הנימוקים הבאים.

1.         עניין לנו בחייב, אשר ניתן כנגדו צו כינוס לבקשת נושה , קרי: הינו מצוי בהליכי חדלות פרעון.
לא זאת בלבד, כי הלכה פסוקה היא כי ניהול ההליך ושיקול הדעת הכרוך בכך מצוי בידי הנושים והכונס הרשמי, ולא בידי החייב, אלא שוודאי כי אין החייב זכאי "לברור" את ההליכים או את זהותו של בעל התפקיד אשר יערוך את החקירה, כל עוד מונה הלה לתפקידו כדין, והדבר אושר בידי בית המשפט לפי הכללים הקבועים בדיני פשיטת הרגל. על אחת כמה וכמה, כי אין חייב בצו כינוס יכול להשמע בטענה כי (כלשונו): "לא מקובל עליו" לעבור חקירה אצל מנהל מיוחד, ולמעשה לעשות דין לעצמו ולהמנע מלהגיע לחקירות שנקבעו ; זאת, אף אם היחסים ביניהם אינן מן המשופרים.

אבהיר דברי; מן המפורסמות הוא, כי כונס הנכסים הרשמי, אשר ממונה על-פי הפקודה לשמש כבעל התפקיד הזמני לחייב שניתן כנגדו צו כינוס, הינו גוף ממשלתי הסובל תדיר מעומס וחוסר בכוח אדם. אי לכך, התפתחה פרקטיקה לפיה משתמש הכונס הרשמי בסעיפים המתאימים בדין, ומאציל את סמכויותיו או חלקן למנהל מיוחד, אשר לא פעם שימש קודם לכן כבא-כוחו של אחד הנושים. דין אחר, לו היה מאומץ, היה שם לאל את מטרות פשיטת הרגל, והיה מונע במקרים רבים כל מהלך משמעותי של חקירה והתעמקות בעניינם של חייבים. דברים אלו פורטו, בהרחבה, בפסק הדין בפש"ר 1199/91 דנבר נ' גולדבלט, ואין לי אלא לאמץ דברים אלו כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו.

התוצאה הינה, כי המנהל המיוחד הינו בעל תפקיד המשמש למעשה "ידו הארוכה של בית המשפט", על כל המשתמע מכך בדיני חדלות הפרעון, והינו מוסמך לכל תפקיד או מעשה שהיה בסמכות כונס הנכסים הרשמי, ככל שאלו הואצלו לו במפורש או במשתמע במסגרת בקשת המינוי.

2.         בנסיבות המקרה, אין ולא תתכן מחלוקת, כי חלק מהותי מסמכותו של המנהל המיוחד דנן, הינו לבצע את חקירתו של החייב, ולקיים בכך החלטות מפורשות אשר ניתנו במסגרת אספת הנושים , אותה אספה אשר בה - לטענת המנהל המיוחד (אשר לא נסתרה), הסכים לשתף פעולה ולהיחקר, וכן להגיש מסמכים רבים אשר לפי הנטען טרם הוגשו עד לעצם היום הזה.

אכן, לא פעם נתקל בית המשפט במקרים, בהם בין החייב לבין בעל תפקיד אשר ייצג קודם לכן את אחד הנושים, שוררים יחסים מתוחים בשל העימותים המשפטיים הקודמים. אלא, שאין באמור לעיל, מלבד במקרים קיצוניים וחריגים, בכדי לפסול את בעל התפקיד מלבצע חקירות או צעדים אחרים הנוגעים לחייב. זאת, נוכח הצורך לאזן בין טובת החייב והשיקולים הכרוכים בה לבין צרכי המדיניות המשפטית שעניינה עידוד נושים ליטול חלק פעיל בהליכים - כולל הצעת באי-כוחם לתפקידי נאמן ומנהל מיוחד, כמו גם העובדה כי לא פעם, בקיאים באי-כח כאלו בענייני התיק ובמהלכי החייב באורח מקיף בהרבה מנציגי הכונס הרשמי, ואי לכך עשויים לפעול ביתר מהירות ויעילות.

אין כל צורך להכביר מילים, כי נטל ההוכחה בכל האמור בהתקיימות נסיבות קיצוניות, מוטל במלואו על החייב; די אם אציין, כי בנסיבות העניין לא הורם נטל זה ולו לכאורה, וזאת לאור העובדה כי אף אם אקבל את טענתו העובדתית של החייב במלואה, הרי שאין די באמירה בודדת שאמר המנהל המיוחד לכאורה (במסגרת הליך שהתרחש טרם מינויו לתפקידו הנוכחי), בכדי לפסול את המנהל המיוחד מטיפול בענייני החייב, אף אם השתמש במילים קשות יחסית באותה אמירה.

3.         יתר על כן; אף לו היה הדין שונה, הרי שבנסיבותיו של המקרה, לא היה אף זאת מסייע לחייב, וזאת נוכח העובדה כי התנהלותו לקתה בשיהוי מהותי. אם אכן סבור חייב, כי מנהל מיוחד פלוני נגוע בניגוד עניינים, או כי התקיימו נסיבות חריגות וקיצוניות המונעות ממנו לתפקד בהגינות, הרי שחובה עליו להעלות טיעון זה במסגרת תגובה לבקשת המינוי, ואם אין הוא צד לה - בהזדמנות הראשונה הנקרית לו , ואין הוא רשאי להשתהות ולשמור את הטענות כ"קלף לעת הצורך".

בנסיבות העניין, אין חולק, כי החייב השתתף ולמצער ידע היטב על תוכנן של אספות נושים בהן הובהר לא רק מעמדו של המנהל המיוחד, אלא אף כי עליו להתייצב לחקירה כלפיו, וחרף זאת לא העלה את טענותיו למשוא פנים כביכול; אף מכאן, צומחת עילה רבת משקל שדי בה בכדי לדחות את טענותיו המאוחרות על הסף.

בכל האמור בטענתו השניה של החייב הנוגעת לניגוד עניינים כביכול, הרי שאין היא ראויה להשמע כלל ועיקר, וזאת נוכח העובדה כי אין עסקינן כלל ועיקר בטענה ספציפית כנגד המנהל המיוחד שמונה בתיק זה, אלא למעשה ניתן להעלותה כנגד כל מנהל מיוחד ובעל תפקיד באשר הוא, אשר כביכול "מעוניין להרוויח כספים ושכר טרחת עורך דין מתוקף תפקידו כמנהל מיוחד". טענה כגון זו, לו היתה מתקבלת, היתה מונעת חקירת חייבים בידי מנהלים מיוחדים באורח כללי, ודי באמור לעיל בכדי לדחותה בשתי ידיים.

4.         בשולי נקודה זו אוסיף ואעיר, כי לא מצאתי מקום לשעות לנסיונו של החייב למחוק את כתב-טענותיו של המנהל המיוחד מטעמים דיוניים; לא זאת בלבד, כי בעלי תפקיד המשמשים "ידו הארוכה" של בית המשפט פטורים בדרך-כלל מתמיכת טענותיהם בתצהיר, אלא שהחייב לא טרח להציב כל גרסה נגדית משלו בכל האמור למהלך אספות הנושים ולתכתובת הרלוונטית להכרעה .

זאת ואף זאת; מטענות המנהל המיוחד (אשר חלקן מתחזקות, בעקיפין, אף נוכח דבריו של החייב עצמו), עולה תמונה ברורה של חייב העושה כאוות נפשו, ומתעלם פעם אחר פעם מהוראות הדין - הן בכל הנוגע לזימונים לחקירות, והן בכל הנוגע למתן מסמכים. קשה להמנע מן המסקנה, אף נוכח קריאת טיעוני החייב, כי נהפכו היוצרות אצל החייב, והוא סבור כי רשאי הוא לקבוע ולנהל את ענייני פשיטת הרגל לפי (אם לשוב ולהדרש ללשונו הוא) "מה שמקובל עליו", או למצער לנהל משא ומתן על עצם מילוי החובות המוטלות עליו על-פי דין, כאילו אין עסקינן אלא בעניין רצוני-התנדבותי גרידא. התנהלות זו נראית, על-פניה, כגובלת בניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל והפרה יסודית של הוראות הדין.

5.         כעת, לא ניתן אלא לדון ולדחות בקצרה, ועל הסף את טענת החייב בדבר יפוי הכח; לא זאת בלבד, כי מן המובאות שהועלו בפני, דומה כי החייב שב ו"ממחזר" טיעונים אשר הועלו בעבר ונדחו בידי הערכאות השונות, אלא שאף לגופם של דברים אין בהם ולו מאומה. מרגע בו מונה המשיב לתפקיד מנהל מיוחד, הרי שאין הוא פועל עוד, מניה וביה, כבא-כוחו של נושה פלוני, אלא משמש "ידו הארוכה" של בית המשפט; ומאחר שההחלטה בה אישרתי את בקשת המינוי, למצער, אינה נראית כטעונה המצאתו של יפוי כח נוטריוני או ראיה כלשהי, די בכך בכדי להבהיר, כי אף אם היה ממש בטענות החייב, הרי שאין לכך כל רלוונטיות למילוי תפקידו הנוכחי של המנהל המיוחד .

דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח הלשון המשתלחת בה נוקט החייב, והדרך בה הוא מאשים את המנהל המיוחד, הלכה למעשה, בפלילים (הלבנת כספים); זאת, בטיעונים לקוניים ובלא כל שמץ ראיה משמעותית אשר תתמוך בכך. התנהלות זו, אך מחזקת אותי בדעתי, כי הגשת הבקשה דנן כרוכה בקשר הדוק בדרך בה נמנע החייב מלשתף פעולה, ועושה דין לעצמו, ממועד צו הכינוס ועד להגשת בקשה זו.

6.         לאור האמור לעיל, דין הבקשה להדחות, והנני קובעת כי חלה על החייב חובה מוחלטת ובלתי מעורערת להתייצב בפני המנהל המיוחד, במועד שיקבע הלה, בכדי להחקר ולספק מסמכים רלוונטיים - בעיקר אלו להם הוא מחוייב על-פי דין, או שהתחייב לספקם במהלך אספות הנושים. טוב יעשה החייב, אם יתן דעתו כי אי מילוי חובה זו, עשוי להשית עליו את מלוא הסנקציות הקבועות בדין, בעניין הפרתה ביודעין של החלטה שיפוטית לרבות בקשה לפיה הוא מבזה צווי בית משפט.