החלטה בתיק פשר 1777/01

מונחת בפני ערעורן של וואן שילוב מערכות בע"מ ויובל מחשוב ישיר בע"מ (להלן: "המערערות") על החלטת המנהל המיוחד לנכסי פושט הרגל מקס מלכה (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החייב", בהתאמה) לדחות על הסף את תביעת החוב שהגישו כנגד החייב, וזאת בגין איחור ניכר בהגשתן, באורח שאינו מתיישב לכאורה עם סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה אודות השאלה, מה הדין כאשר החוב נקבע בפסק-דין אשר ניתן בערכאה אזרחית שנים לאחר מתן צו הכינוס, וכאשר אף בקשת התובעת להמשיך בהליכים כנגד החייב (לפי סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל) הוגשה באיחור, הגם שבנסיבות המקרה עסקינן באיחור של פחות מחודשיים מהמועד האחרון להגשת תביעות חוב.

כונס הנכסים הרשמי, בחוות דעת ארוכה ומנומקת שהגיש, תומך בעמדת המערערות. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, מצאתי כי עסקינן במחלוקת משפטית גרידא, אשר צודק ונכון להכריעה שלא במעמד הצדדים, וזאת לפי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי.

1.         יסודו ונסיבות יצירתו של חוב החייב כלפי המערערות, הינו בכך כי בשנת 2002, חודשים מספר לפני שניתן כנגדו צו כינוס, פנה החייב אל המערערות דרך חברה בבעלותו, ורכש מהן ציוד רב. תמורת הציוד לא שולמה, אלא תחת זאת ניתנו שיקים חסרי כיסוי. בדיעבד התברר, כי כבר באותה עת היה החייב מסובך בלא פחות מ-66 (!) תיקי הוצאה לפועל, וחובותיו לנושים שונים הסתכמו במליוני שקלים, וכלשון החייב עצמו:

" אודה וגם אבוש, בחלקם של המקרים נותרתי חייב כספים לנושים בגין עסקאות שערכתי בקלות ראש והותרתי את נושי בלא תשלום"

במסגרת תגובתו לבקשות לפשיטת רגל, טען החייב כי הוא חסר נכסים כליל, ואין הוא מעוניין אלא בלימוד מקצוע כדי להתפרנס ממנו ביושר בעתיד, דבר שייפגע אם יוכרז פושט רגל. עם זאת, דומה כי חרף האמור לעיל, לא טרח לעדכן את המערערות בדבר העובדה כי ניתן כנגדו צו כינוס, וזאת חרף העובדה כי באותו זמן עצמו, התגונן בהליך אזרחי שפתחו הללו כנגדו בבית משפט השלום .

2.         משהתגלה, למערערות, המצב לאשורו, פנו הללו לכונס הנכסים הרשמי וביקשו את הסכמתו לכך כי ימשיכו בהליך שפתחו בבית משפט השלום. מאחר, ועסקינן היה בהליך של הרמת מסך כנגד החייב, בגין הדבר בה ניהל "חברת קש" חסרת נכסים והונה לכאורה את המערערות, סבר כונס הנכסים הרשמי כי עניין זה "אינו מתאים לדיון בפני נאמן", ובתגובתו לבית המשפט הסכים כי המערערות יוכלו להמשיך ולנהל את ההליך האזרחי כנגד החייב. זאת, חרף ובלא התייחסות מפורשת לעובדה, כי הגשת הבקשה היתה מאוחרת בחודשיים (או מעט פחות מכך) מהמועד האחרון להגשת תביעת חוב.

כשלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2005, ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום, אשר קיבל את התביעה, ואין ספק כי כיום עסקינן בפסק דין חלוט .

בלא לחזור על הדברים הכתובים בפירוט רב בפסק דינו של כב' השופט שחר, די אם אציין כי פסק הדין מכיל קביעות עובדתיות חמורות ביותר בדבר התנהלותו של החייב .

מהמסכת העובדתית דנן, למדים אנו כי אין עסקינן כלל ועיקר ב"הסתבכות חד-פעמית", אלא במרמה מתמשכת ומובהקת. עניין לנו בחייב, אשר, בעצם התקופה בה ננקטו כנגדו הליכי פשיטת רגל, נכנס להתחייבויות עתק בשמה של חברת קש נטולת נכסים, שילם על סחורה רבה בשיקים חסרי כיסוי, ומיהר למוכרה לצדדים שלישיים, תוך נקיטה באמצעי הסוואה מתוחכמים.

כל זאת, כאשר באותו פרק זמן עצמו או בסמוך לכך, טען בפני בית המשפט של חדלות פרעון כי הוא מחוסר נכסים (!), וכי כל יכולתו אינה מסתמכת אלא, לכל היותר, באפשרות להחזר חודשי של כ- 1,000 ש"ח לחודש.

3.         המנהל המיוחד, בהחלטתו נשוא הערעור דנן, קובע כי אין חולק שעצם הבקשה להגשת תביעה הוגשה באיחור, וכי על המערערות היה להתכבד ולהגיש, בטרם יחלוף המועד הקובע, בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, וכי אין משמעות או תוקף לבקשה להמשך הליכים שהוגשה לאחר חלוף ששת החודשים המנויים בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

כונס הנכסים הרשמי, לעומתו, טוען כי הסעיף דנן כלל לא חל על המערערות, באשר לא היה ברשותן באותה עת "חוב בר תביעה" כמשמעותו בדין. אי לכך, מוסיף הכונס הרשמי וטוען, לא חל כלל ועיקר סעיף 20(א), אולם הבקשה להמשיך בהליכים נעשתה "ליתר בטחון" ולאור "הפרקטיקה המקובלת", בכדי לאפשר לבית המשפט של פשיטת רגל את היכולת "לפקח על ההליך".

4.         בעניין זה, אודה ואתוודה כי לא ירדתי לסוף דעתו של כונס הנכסים הרשמי. בנסיבות המקרה, הרי שאם תנקט אמת מידה פורמליסטית ודווקנית, הרי שבמקרה כזה היו המערערות מתקשות לזכות בערעורן, וזאת בלשון המעטה.

ראשית אעיר, כי לא מצאתי רבותא בטענה כי סעיפים 20(א) ו-71(ב) לפקודת פשיטת הרגל לא חלו על המערערות, נהפוך הוא. אכן, באותה תקופה לא עמד לרשותן פסק-דין חלוט, באשר ההליכים כנגד החייב נפתחו אך זמן קצר טרם שניתן נגדו צו הכינוס. אלא מאי? המערערות היו במעמד של טוען לנשיה כנגד החייב, וזאת מעילה שיסודה בסחורה בסכום ידוע שנלקחה, ותמורתה לא שולמה.

בעניין זה, אין נפקא מינא אם מדובר בהליך "רגיל" כנגד חייב, או בהליך שעיקרו טענה להרמת מסך כנגד חייב המסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. כך או כך, טוען הנושה כי החייב חב כלפיו באורח אישי, ומבקש להוכיח טענה זו בערכאות.