החלטה בתיק פשר 1773/01

מונחת בפני מחלוקת אשר התעוררה בין מפרקה של חברת רוזנט הזדמנויות עסקיות מכוונות בע"מ, לבין חברת אס.קיו.לינק בע"מ, אשר רכשה את פעילות החברה, זכויותיה והפרוייקטים שלה במסגרת התמחרות מהירה אשר נערכה זמן קצר לאחר שהחברה נקלעה לפירוק זמני.

העסקה בין הצדדים התגבשה בסופה של התמחרות, בה שיפרו המציעים את הצעותיהם מספר פעמים, ועיקרה הינו כי תמורת המכר תחולק לשניים: סכום אחד, בן 600,000 ש"ח, ישולם לאלתר, ואילו יתרת המחיר, עד לתקרה של 1.7  מיליון ש"ח, תשלום במהלך הזמן - וזאת עלי-ידי הטלת חובה על המשיבה לשלם 10% מהתקבולים הנובעים מהשמת עובדי החברה לשעבר ומהמשך ביצוע הפרוייקטים.

במסגרת ההסכם, חויבה המשיבה להגיש דוחות מאושרים על-ידי רואה חשבון, כאסמכתא לפעילותה ולרווחים שהיא מפיקה מהם נגזר התשלום. כמו כן, קובע סעיף 13 לחוזה בין הצדדים במפורש, כי סכסוכים בין הצדדים בעניין ההסכם ידונו על-ידי בית המשפט של פירוק במסגרת תיק הפירוק .

הסכסוך המונח בפני נובע מן העובדה, כי המשיבה הפסיקה בשלב מסויים לשלם את התשלום העיתי, ואף לא הגישה את הדוחות אשר נקבעו בחוזה; לשיטת המשיבה, נובעת התנהגות זו מסדרה של מצגי שווא אשר הטעו אותה טרם חתימת ההסכם, והפכו את ריווחיותו לקטנה בהרבה. בעיקר קובלת המשיבה על אי הדיוקים בנספח המכיל טבלת נתונים לגבי עובדי החברה ופעילותם, אשר ההסכם מאזכר במפורש את ההסתמכות עליו. אי לכך, לשיטת המשיבה, קמות לה זכויות הנתונות למפר חוזה; חרף העובדה, כי אין חולק כי המשיבה לא עשתה בשום שלב שימוש בזכות הביטול הנתונה לה לשיטתה, הרי שלטענתה קיימות לה זכויות לקזז את נזקיה הרבים (כך לשיטתה) מן התמורה.

בנוסף לאמור לעיל, הגישה המשיבה "בקשה לקביעת סדרי דיון", ובה היא טוענת במפגיע לאי-התאמת הבקשה לדיון בדרך של בקשה למתן הוראות. לטענת המשיבה, זכותה לנהוג כך חרף האמור בסעיף 13 להסכם, שהרי "ברור מאליו"  (כך לטענת בא-כוחה המלומד), כי הסעיף לא נתכוון להקנות לבית המשפט של פירוק סמכות לדון בבקשות שאינן מתאימות לדיון בדרך מקוצרת; המשיבה טוענת כי מדובר במסכת עובדתית מורכבת, עומדת על זכותה לקיים חקירות של בעלת השליטה לשעבר בחברה, ואף של המפרק הזמני (!), וטוענת כי דיון מקוצר מקפח את זכויותיה המהותיות והדיוניות כאחד. בנוסף, הגישה המשיבה בקשה להגיש תגובה לכתב התשובה של המפרק. זאת, בין היתר, תוך שהיא מסתמכת על שורות מספר שכתב המפרק במסגרת בקשה למתן החלטה, ואשר לשיטתה הן מהוות "תגובה מהותית לתגובת כונס הנכסים הרשמי".

לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, החלטתי ליתן החלטת ביניים, כדלקמן:

1.         בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 13 להסכם בין הצדדים, הרי שלא ירדתי לסוף דעתו של בא-כוחה המלומד של המשיבה.

אין ספק כי הסכמה בין הצדדים אינה יכולה לכבול את שיקול דעתו המהותי של בית המשפט , קרי - אם וכאשר בית המשפט מחליט מיוזמתו , כי המחלוקת בין הצדדים סבוכה מכדי להידון בדרך המקוצרת של בקשה למתן הוראות. במצב כזה, בו בית המשפט מגיע למסקנה זו מתוך עיון אובייקטיבי בעמדות הצדדים, נקל לראות כי אין הצדדים יכולים למנוע ממנו להפעיל את סמכותו ולהעביר את הבקשה לפסים של תובעה רגילה.

אלא שעניין זה לחוד, ונסיבות המקרה דנן לחוד; להבדיל מאותו שיקול דעת שנידון לעיל, הרי שצדדים רשאים אף רשאים להסכים ביניהם על דרך דיון מסויימת, ומשהסכימו לכך, אין אחד הצדדים רשאי להתכחש להסכמה זו, או לנסות ולרוקן אותה מתוכן באמצעות פרשנות "יצירתית" של ההסכם (אשר דינו כדין כל תניית שיפוט).

לעניין זה אעיר, כי הפרשנות אשר מנסה המשיבה ליתן לסעיף 13 הנזכר לעיל, נראית על-פניה בלתי הולמת. היא הופכת את תניית השיפוט דנן לחסרת כל משמעות. אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי אין כל צורך בסעיף מיוחד או הסכמה בין הצדדים, בכדי לאפשר לבית המשפט של פירוק לדון במקרים המובהקים של סכסוכים המתאימים אליבא דכולי עלמא, למסגרת בקשה למתן הוראות - דבר אשר נעשה כדרך יום ביומו, ואינו נדרש כלל להסכמת הצדדים. אי לכך, לו הייתי הולכת על פי דרכה של המשיבה, הרי הסעיף היה חסר משמעות. כל משמעותו של סעיף שיפוט מיוחד מסוג זה, הינה להרחיב את מסגרת סמכותו של אותו בית משפט, אף לסכסוכים שבדרך-כלל לא היו נדונים על-ידיו . כפי שהערתי קודם לכן, אמנם יכול בית המשפט מיוזמתו, חרף סעיף שכזה, להעביר את התובענה לפסים רגילים, אולם אין ספק כי יתחשב בהסכמה שכזו במסגרת שיקוליו, ובעיקר במצבים שאינם מובהקים וניתן לפסוק בהם לכאן ולכאן.

אלא מאי? אך מובן מאליו, כי הסכמה כזו משתיקה את המשיבה ומונעת ממנה לבוא ולטעון כנגד עצם הדיון במסגרת בקשה למתן הוראות, כאילו היתה זו "זכותה המוקנית". זאת, תוך שהיא מנסה להסתמך על פרשנותו המילולית של שם ההליך, ומצטטת (לא פעם באורח חלקי ובלתי מדוייק) את הפסיקה, תוך התעלמות מוחלטת מפסיקה עדכנית אשר מביאה למסקנות שונות בתכלית מעמדתה.

2.         לא זו בלבד; על-פניו דומה כי גם עיקר הסכסוך (לגופו של עניין) הינו משפטי בעיקרו, והולם לכשעצמו מסגרת של בקשה למתן הוראות, אלא שכפי שהערתי לעיל, הניתוח המשפטי אשר מבקשת המשיבה לעשות בכל האמור במוסד זה אינו מדוייק, וזאת בלשון המעטה.

לעניין זה, אין לי אלא להצר על כך כי בא-כוחה המלומד של המשיבה, חרף שליטתו המרשימה בכל דקדוקיהן של תקנות סדר הדין האזרחי, לא עיין בהלכה הפסוקה העדכנית בכל הנוגע למוסד הבקשה למתן הוראות טרם שהגיש את הבקשה "לקביעת סדרי דיון" ולמחיקה על הסף בשל אי התאמה לדיון במסגרת מקוצרת.

ההלכה הפסוקה דהיום מכירה אף מכירה בכוחו של מוסד הבקשה למתן הוראות בכדי לברר בדרך קצרה ויעילה סכסוכים בין מפרק לצד ג', וזאת כל עוד המחלוקת היא משפטית ברובה, או כרוכה בבירור עובדתי שניתן להכרעה באמצעות חקירת מספר מוגבל של מצהירים. זאת, כל עוד לא גורמת דרך דיון שכזו עוול לצדדים - כאשר מושג זה מפורש באורח אובייקטיבי , קרי: מצב בו נמנע מאחד הצדדים להתגונן כראוי, וזאת להבדיל מפגיעה ב"נוחות הטקטית" של צד המעוניין, מטעמיו שלו, בבירור ממושך ואיטי של התובעה בערכאה האזרחית.

לעניין זה, העיר בית המשפט העליון כבר עוד בע"א 37/66 גלחא בע"מ נ' מתכות בע"מ, כי ההחלטה בדבר התאמת ההליך לדיון מקוצר מסורה לערכאה הדיונית , וכי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בקביעתה. קו זה הפך בסופו של דבר לקו המנחה בכל האמור בשימוש בבקשה  למתן הוראות (ראה התנאים שאוזכרו לעיל, כפי שהם מופיעים ברע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן נ' סופיוב, וכן החזרה על האמור בהלכת גלחא ברע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי. לעניין זה, סיכם גם כב' השופט גרוניס וקבע הלכה ברורה ברע"א 4627/04 (הדברים אמנם עוסקים בפשיטת רגל, אולם אותה הלכה חלה, בשינויים מחוייבים, אף בהליכי פירוק והקפאת הליכים):

" הליכים בנוגע למאסה של נכסי החייב ראוי להם, ככלל, שיתנהלו בבית המשפט של פשיטת רגל, אפילו אין מדובר בעילה יחודית לפשיטת רגל".

3.         זאת ואף זאת; הפסיקה הכירה זה מכבר בעובדה, כי מאחורי ההתנגדות להליך מקוצר, מסתתרת לא פעם שאיפתו של אחד הצדדים לסרבל שלא כדין את ההליכים, בכדי להתיש את הצד שכנגד או לקנות לעצמו יתרון טקטי. לעניין זה הזדמן לי להעיר בעניין פש"ר 2629/86, בש"א 11430/03 חברת אברהם גינדי נ' ארבל, כדלקמן: