החלטה בתיק פשר 1765/02

מונחת בפני בקשה להטלת אחריות אישית על דירקטורים שכיהנו בחברת פוייכטוונגר השקעות(1984) בע"מ, וזאת לפי סעיף 374 לפקודת החברות. עיקר הבקשה מתבסס על טענה, כי המשיבים אישרו, בימים הספורים לאחר מינויים, "בהינף קולמוס" ובלא לדרוש ולקבל חומר רקע מתאים, שורת עסקאות מסוכנות ביותר. עסקאות במסגרתן נרכשו מניות בחברת יסקל בע"מ, ומיד לאחר מכן, עוד בטרם הבטיחו המשיבים שליטה בחברה זו, מימון וערבויות לרכישת מניות של יסקל בחברת פורמולה בע"מ. עסקאות אלו, לטענת הנאמן של חברת פוייכטוונגר, נעשו בהיקף העולה פי כמה על ההון העצמי (הניכר, באותה תקופה) שעמד לרשות החברה, נעשו באורח תמוה, במחירים מופקעים ובתנאים גרועים במיוחד, וגרמו לרכושה והונה של החברה "להתאדות".

אין מחלוקת כי החברה עצמה קרסה זמן לא רב לאחר מכן, כאשר היא מותירה חובות עצומים. זאת, כחלק מהקריסה הגדולה של חברות רבות אשר השתייכו לקבוצת "פלד-גבעוני".

הבקשה הנוכחית, המבקשת לתבוע את הדירקטורים וכן את חברת כלל ביטוח, שהיא המבטחת שלהם, מונחת בפני מזה כשנתיים, וניתן בה מספר גדול של החלטות ביניים ואף נערך דיו במעמד הצדדים - זאת, עקב ובקשור לנסיבות שיפורטו בהחלטתי זו.

1.         המשיבים משליכים, למעשה, את יהבם על טענה מרכזית אחת: כי הבקשה אינה מתאימה לבירור בפני בית המשפט של פירוק, בהליך מקוצר של "בקשה למתן הוראות" (הגם כי, כאמור, בתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות עסקינן), וכי קיימות בה פלוגתאות לרוב, המצריכות חקירתם של עשרות רבות של עדים, הליכי שאלונים וגילוי מסמכים, ועוד כהנה וכהנה הליכים מורכבים, שניתן לבצעם אך ורק בהליך אזרחי רגיל.
מן הראוי להזכיר, כי המשיבים מעולם לא הגישו בקשה נפרדת לסילוק על הסף (כולל בקשה לדחות את הדיון בתיק העיקרי עד שתוכרע הבקשה המקדמית). למעשה, כפי שתואר בהרחבה בהחלטת הביניים מיום 9.3.06, המשיבים "עשו דין לעצמם", כאשר - וזאת חרף הוראותיהן של תקנות סדר הדין האזרחי ואף החלטות ביניים מפורשות של בית המשפט, נמנעו מלפרוש מסכת טיעונים עובדתית-עניינית כדין, ומרבית טענותיהם, עובר לדיון שנערך ביום 7.3.06, היו כי "יש להם טענות רבות", אשר "יועלו ויבוססו בהליך המתאים". זאת, כאשר בבית המשפט של פירוק חשפו אך "מדגם" מאותן טענות, חלקן בלא ביסוס כלשהו, ולא פעם - בדרך שעוררה חשש, כי המשיבים מערבים "מין בשאינו מינו", ומעלים בצוותא-חדא מסמכים מתקופות שונות, שרק חלקם רלוונטיים למחלוקת נשוא הבקשה.

            בעניין זה, אין לי אלא לחזור ולהרחיב את אשר נאמר אף בהחלטתי הקודמת:

            עיון מושכל בבקשה ובפלוגתאות בין הצדדים מעלה, כי "יחודה" העיקרי של התובענה לפי סעיפים 374 או 374 לפקודת החברות בהשוואה לתובענות אחרות אשר נידונו והוכרעו בבית משפט זה, הינו הסכום הגבוה הנתבע מהמשיבים . בלא קשר לשאלה האם ראוי היה להעמיד את התביעה על סך כה גבוה (סוגיה אליה אתייחס בהמשך החלטתי זו), הרי שחרף כל ההבנה לחששם של המשיבים מהשלכותיה של התביעה, אם תתקבל, הרי שאין בכך בכדי להתעלם מגישת המחוקק שהיא יסודית וברורה: משעסקינן בבחינת מורכבותן של תובענות על פי סעיפים 373 ו- 374 ודרכי בירורן, הרי שאין קשר הכרחי בין גובה הסכום הנתבע לבין המורכבות העובדתית שהיא צופנת, ואין לערב בין השניים .

            לכאורה, תתכן תביעה בסכום עתק שהדיון בה כמעט ואינו מצריך בירור עובדות , אלא נוגע לסוגיות משפטיות גרידא. זאת, כשם שתתכן לכאורה תביעה בסכום נמוך יחסית, שכל כולה בירור עובדתי מורכב הדורש שמיעת עדים רבים וקיום הליכים דיוניים נוספים.

            זאת ועוד; דומה כי המשיבים "הופכים את היוצרות", בכך שהם מבקשים להקדים את קביעת דרכי הבירור ו"לקבוע מסמרות" בעניין זה, בלא יחס נאות בין עניין זה לבין גודלה האמיתי של גיזרת המחלוקת העובדתית ; אף לו עסקנו בתביעה אזרחית רגילה לכל דבר ועניין, הרי שאין בית המשפט מחוייב לאשר למשיבים להעיד כל עד שליבם חפץ ולנקוט בכל אמצעי דיוני אחר, אם וכאשר אין דברים אלו נדרשים באמת ובתמים לבירור המחלוקת והכרעתה, וכלשון ההחלטה מיום 7.3.06:

" אף בערכאה אזרחית... אין השופט היושב בדין חייב להתיר לבעל דין להביא כל עד ולנקוט כל אמצעי דיוני שליבו חפץ, וזאת בעיקר אם הוא מתרשם כי השימוש בהם אינו נעשה אלא בכדי לסרבל את הדיון, או שאין להם רלוונטיות אמיתית לגזרת המחלוקת".

קל וחומר, שכך הוא הדין כאשר אנו דנים בסוגיה, האם תביעה לפי סעיפים 373 או 374 לפקודת החברות תידון בערכאה המיוחדת העוסקת בתביעות אלו - בית המשפט של חדלות פרעון, או שמא יחול החריג המצומצם והתביעה תועבר לערכאה אזרחית.

בעניין זה, עומדת למשיבים לרועץ הנטיה בפסיקה המודרנית לדאוג ליעילות הדיון ולמניעת הליכים מסורבלים ומיותרים, וזאת במיוחד בכל האמור בתביעות הכרוכות בהליכי חדלות פרעון. בעניין זה, יפים שקבע כב' השופט גרוניס ברע"א 4627/04 עינב נ' אדלר, בכל הנוגע להליכים בחדלות פרעון:

" הליכים בנוגע למאסה של נכסי החייב ראוי להם, ככלל, שיתנהלו בבית המשפט של פשיטת הרגל, אפילו אין מדובר בעילה יחודית לפשיטת רגל".

דברים אלו יפים, בשינויים המחוייבים, אף להליכים אחרים של חדלות פרעון - כגון פירוק או הקפאת הליכים של חברה; מכח קל וחומר, יפים הדברים הללו להליכים וסעדים המיוחדים לחדלות פרעון - כגון בטלות הענקה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, או הטלת אחריות אישית על מנהלים ובעלי-עניין אחרים בחברה לפי סעיפים 373 ו-374 אשר עצם תחולתם וחיותם הינה אגב ובשל מצב חדלות הפרעון. בעניין זה, קבעה שורה ארוכה של פסקי דין, כי השאיפה והמצב הרצוי הינו, כי הללו ידונו בערכאה המיוחדת של חדלות הפרעון, הבקיאה בהליכים אלו ובאיזונים המיוחדים שהם דורשים (לעניין זה, ראה ע.א. 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, וכן את פסקי הדין המחוזיים בעניין פש"ר 225/97 בש"א 12505/02 כונס הנכסים של חברת מגדלי השמש מ.ה. (1990) בע"מ ואח' נ' מרדכי והדסה קליין והמובאות המאוזכרות שם).

זאת ואף זאת; הלכה פסוקה ומושרשרת אשר אושרה בבית המשפט העליון לא פעם, הינה כי שיקול הדעת המהותי בכל האמור בהתאמת סכסוך פלוני לדיון בבית המשפט של חדלות פרעון נתון בידי הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תתערב בכך אך לעיתים נדירות (לעניין זה, ראה למשל ע"א 37/66 גלחא 190 בע"מ נ' מתכות בע"מ, וכן את דברי כב' השופט טירקל ברע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי).

לסיכומה של נקודה זו, מן הראוי לצטט אף מספרו של פרופ' פרוקצ'יה, אשר חרף נסיונם של המשיבים להביא מדבריו מובאות התומכות לכאורה בעמדתם, הרי שצודק הנאמן כי קריאה מלאה של דבריו אודות סעיף 374 לפקודת החברות מביאה למסקנה הפוכה בתכלית: