החלטה בתיק פשר 1727/04

מונחת בפני בקשתו של מר Roohi Kernanshahchi(להלן: "החייב"), כי אבטל את הליכי פשיטת הרגל שננקטו נגדו ונמשכים מזה מספר שנים, וזאת משום שלשיטתו מתקיים בעניינו סעיף 55(א) לפקודת פשיטת הרגל, קרי - לא היה מקום להכניסו לפשיטת רגל מלכתחילה. את טעמיו מבסס החייב הן על טענה להעדר סמכות של בית המשפט בישראל, באשר הוא אזרח זר ולטענתו לא התקיימה בו כל זיקה המצדיקה מתן היתר המצאה מחוץ לתחום; והן על טענה כי ההמצאה מחוץ לתחום בעניינו אינה כדין; בין היתר, משום שנעשה שימוש בהיתר שניתן להליך אחד, אף להליך אחר הקשור בו, וזאת בלא אישור שיפוטי מפורש.

לאחר שעיינתי בבקשת החייב, מצאתי כי אין בבקשה מאומה, ודינה להדחות על הסף.

ראשית אעיר, כי החייב לא צירף תצהיר לבקשתו, וזאת חרף העובדה כי היא מכילה לא רק טיעונים משפטיים אלא גם טענות עובדתיות לא מעטות. אף אם אין די בכך בכדי למחוק את בקשתו, הרי שדי באמור לעיל בכדי לשלול מן החייב את היכולת לטעון טענות עובדתיות, או להכחיש טענות עובדתיות שמעלים המשיבים - מה גם, שחלק גדול מטענותיהם הרלוונטיות מגובות במסמכים, אשר החייב לא הציב מניה ובי ולו ראשית ראיה בכדי לסותרם.

עניין לנו בהליכי חדלות פרעון, הנמשכים מזה מספר שנים, ואשר ביטולם מתבקש במאוחר. החייב, אשר האריך מאד בטיעון בעניינים אחרים, קימץ למדי בטיעון בנקודה עקרונית זו, אשר יש לדון בה תחילה, בטרם אפשר יהיה לערוך דיון עקרוני כלשהו בסוגיות האחרות שהעלה החייב . קשה להתחמק מן הרושם, כי עניין לנו במעין "בקשה לעיון מחדש" בהחלטה שניתנה לפני שנים, וזאת בלא שהוכח כל שינוי נסיבות המצדיק שימוש בסמכות החריגה של עיון מחדש, וזאת במיוחד כאשר היא מתבקשת באורח שנראה כ"נתיב עוקף ערעור" (בעניין זה, ראה גם האמור בספרם של גרוניס ולוין, "פשיטת רגל", בעמ' 119).

באורח כללי, הרי שהלכה יסודית ומושרשת היא, כי יש להזהר בהכרעות פורמליסטיות, המבטלות הליכים וקביעות משפטיות למפרע, וזאת מטעמים טכניים כאלו ואחרים. מושכלה זו מתחזקת אף יותר נוכח העובדה, כי בענייננו, אין עסקינן במצב בו לא ניתן היתר המצאה כלל ועיקר, אלא במחלוקת אודות היקפו של היתר שניתן , ואשר כנגד אורח ניצולו מעלה החייב, בדיעבד, טענות מטענות שונות.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל הצדקה לדרך התנהלותו של החייב, אשר מעלה את טענותיו (ולמעשה, מערער במידה רבה על היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן לפני זמן רב) באיחור רב, באורח שנקל לראות כי דבק בו הן שיהוי היורד לשורשו של עניין (נוכח הפעולות המשמעותיות שנעשו בינתיים במסגרת ההליכים), והן אבק-ריחו של חוסר תום-לב.

מכתבי הטענות וממסכים שצורפו אליהם, ואשר החייב לא הצליח לסתור אותן ולו לכאורה, עולה כי כאשר בוצעו נסיונות למסור לו את מסמכי בית-הדין מתוקף אישור ההמצאה מחוץ לתחום, סרב פעם אחר פעם לקבלם, תוך שהוא עושה ככל יכולתו להקשות על הצד שכנגד. בנסיבות אלו, אין ספק (והחייב אינו מכחיש זאת למעשה, ואף לו היה מנסה להכחיש - היה העדר התצהיר עומד לו לרועץ) כי החייב ידע בפועל על ההליכים כנגדו , אולם במשך תקופה ארוכה "מילא פיו מים", ורק במאוחר - זמן רב לאחר תום המועד לערער כדין על ההחלטה ליתן אישור המצאה, הגיש את בקשת הביטול המונחת כעת בפני.

בעניין זה, אין לי אלא לדחות בשתי ידיים את טענת החייב כי אין כל פסול בהתנהלותו, וזאת נוכח טענה נפתלת-קמעה, כי דווקא בקשה זו הינה "ההזדמנות הראשונה" שלו להעלות את טענות חוסר הסמכות: אין בטענת החייב כל הסבר, מדוע השתהה זמן רב כל-כך, והניח לצדדים אחרים לשנות את מצבם לרעה. יתר על-כן, אף אם היה ממש בטיעונו המשפטי של החייב, ממנו משתמע לכאורה כי זכותו לדרוש את ביטול היתר ההמצאה עומדת לו, הרי שאף ניצולה של זכות משפטית שאינה שנויה במחלוקת (ולא כזה הוא המצב בנסיבות המקרה) כפוף לעקרון תום הלב הכללי שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). נוכח התנהלות החייב, דומה כי אורח התנהלותו לעניין ההמצאה אינו עומד בדרישות סעיף זה, וזאת בלשון המעטה.

בקצירות האומר, אוסיף ואעיר; בנסיבות המקרה, קיים ספק גדול אף בכל הנוגע לעצם מעמדו של החייב להגיש את הבקשה במתכונתה זו, וזאת נוכח העובדה כי החייב מצוי בפשיטת רגל גם באנגליה, וספק גדול אם הוא יכול לפעול ולהגיש בקשה מעין זו על דעת עצמו, וזאת כאשר אורח הניהול של נכסיו - לרבות ההחלטה האם להסכים או שלא להסכים להליך של "פשיטת רגל משנית" על נכסיו בישראל, מוקנה לכאורה לנאמן, ולא לחייב . בעניין זה יוער, כי הנאמן שמונה לנכסי החייב באנגליה תומך בהליכים דנן, ומתנגד נחרצות לבקשתו של החייב.

מעבר לדרוש ראוי יהיה אף לציין, כי אף לגופה, בקשת החייב מתעלמת כליל מן ההלכות הפסוקות בישראל, אשר הכירו זה מכבר באפשרות לנהל הליכי "חדלות פרעון מקומית-משנית" על נכסי גוף חדל פרעון זר המצויים בישראל (כך למשל, עניין בש"א 3456/01, בעניין Trans World Airlinesנ' ברמן, מפי כב' השופט מצא). כמו כן, עולה לכאורה כי זיקתו העסקית של החייב לארץ, בעיקר בכל הנוגע לעניין דירות הפרוייקט ברעננה, הינה ניכרת למדי, ובלא ספק גדולה יותר מאשר הדרך בה הוא מבקש "למזער" אותה בכתבי טענותיו. אלא, שנוכח התוצאה אליה הגעתי בעניין הדחיה על הסף, אין צורך להכריע בנושא במסגרת החלטה זו.

סוף דבר: טוב היה לבקשה זו אלמלא הוגשה כלל, ואין לי אלא לדחותה.

בנסיבות העניין, ישא החייב בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

היום, ז' בסיון, תשס"ח (10 ביוני 2008), בהעדר הצדדים.

תפארת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: