החלטה בתיק פשר 1700/05

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין חברת הכל לים בע"מ (להלן: "המבקשת"), לבין הנאמנים שמונו לקלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ (להלן: "הנאמנים" ו"קלאבמרקט", בהתאמה), וחברת ויזה כ.א.ל בע"מ (להלן: "כ.א.ל"), ואשר עיקרה נוגע לרכישות מרוכזות של תווי קניה שרכשה המבקשת מקלאבמרקט ב עסקת אשראי , וזאת טרם קריסתה של האחרונה. אין מחלוקת, כי המבקשת לא רכשה את התווים לשימושה האישי, אלא בכדי למכור אותם לצדדי ג' שנמנו על לקוחותיה (כגון: ועדי עובדים וכיוצא באלו). עסקת האשראי התבצעה דרך חברת כ.א.ל. כרגיל בעסקאות מסוג זה, תפקידה של כ.א.ל הינו לשלם את הכספים לקלאבמרקט עם הצגת מסמכי האשראי, ולאחר מכן לחייב באופן מתאים את כרטיסה של המבקשת.

ביני לביני, נקלעה קלאבמרקט להקפאת הליכים, ובמסגרת זו התעוררו בעיות קשות בכל הנוגע לערכם של תוי הקניה השונים של קלאבמרקט, ולאפשרות ניצולם; זאת באשר התעוררה בעיה, לפיה מתן אפשרות להמשיך ולהשתמש בתווים הינה בגין תשלום אסור של חוב עבר, ובדרך זו - העדפת נושים. במצב זה, התעורר חשש, הן אצל המבקשת והן אצל גופים אחרים שרכשו תלושים, כי לא השקיעו את כספם אלא ב"פיסות נייר" חסרות ערך.

על רקע זה, פנתה המבקשת לכ.א.ל, וביקשה כי תמנע מלחייב את כרטיס האשראי שלה. זאת, בשל הוראת סעיף 10(א) לחוק כרטיסי חיוב,התשמ"ו 1986, אשר קובע כדלקמן:

" הוסכם בין לקוח לבין ספק, בעסקה שנעשתה באמצעות כרטיס אשראי, כי תמורת העסקה או חלקה תשולם כעבור שלושים וחמישה ימים או יותר מיום עשיית העסקה, יפסיק המנפיק, בהקדם האפשרי, לחייב את הלקוח בשל אותה עסקה, אם הודיע הלקוח בכתב למנפיק שהנכס שנרכש באותה עסקה לא סופק לו, ושהוא ביטל את העסקה". (ההדגשה שלי - ו.א).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.         טרם אדון במחלוקת לגופה אעיר, כי הבקשה הועברה כבר ביום 9.11.05 לתגובתו של כונס הנכסים הרשמי, וזאת בתוך פרק זמן של 21 יום. במסגרת בקשה למתן החלטה, אשר התקבלה בלשכתי ביום 22.2.06, הובהר כי הבקשה הועברה לכונס הנכסים הרשמי ביום 20.11.05. מאז, חלפו למעלה משלושה חודשים (!), ותגובתו של כונס הנכסים הרשמי טרם התקבלה. אין לי אלא להצר על דרך התנהלות זו, ועל עינוי הדין שנגרם לצדדים עקב כך - זאת בעיקר לאור העובדה, כי נשוא המחלוקת הינו תווי קניה, אשר הזמן המיועד לניצולם מוגבל.

            לאור האמור לעיל, החלטתי ליתן החלטה לאלתר, וזאת בלא לשלוח את הבקשה בשנית לכונס הנכסים הרשמי. זאת, תוך שדרך התנהלות זו תלקח בחשבון במסגרת הדיון בהוצאות הבקשה, שכן העדר התגובה היא הסיבה להתמשכות ההליכים, ללא צורך, בבקשה זו.

2.         אין מחלוקת, כי עניין לנו בחריג לעצמאות עסקת האשראי, אשר מכוון כל-כולו להגן על לקוחות המשלמים באשראי , ולגלגל למעשה סיכון מסויים הכרוך בעסקאות אלו אל "הכיס העמוק" של חברת האשראי. זאת, בהתקיים כל התנאים הקבועים בסעיף. דברים אלו הובהרו לא אחת בעבר, ובין היתר בהחלטתי בפש"ר 1664/00, בש"א 2066/02 בעניין אוקיאנוס, כפי שצוטטה בהרחבה בידי המבקשת, ואין טעם לחזור על כך בשנית במסגרת החלטה זו; די אם אעיר, כי מעבר להגנה שהעניק המחוקק לקונים המשתמשים באשראי, הרי שבטווח הארוך, יתכן כי גם חברת האשראי עצמה אינה יוצאת מופסדת מן הסעיף דנן; ההגנות שקבע הדין לטובת רוכשים באשראי מסייעות, בלא ספק, להגברת תחושת הבטחון שחש הציבור המשתמש באמצעי תשלום זה, ואי לכך, תוצאתן הינה הגדלה של היקף עסקאות האשראי - מצב ממנו נהנים גם ובעיקר אותם "מתווכים פיננסיים" בדמות חברות האשראי.

המחלוקת הנטושה בין הצדדים נסבה למעשה על אחד התנאים המופיעים בסעיף 10(א) דנן: האם ניתן לראות במבקשת כאילו "הנכס שנרכש לא סופק לה"?

עניין לנו, למעשה, בשאלה הנוגעת לרוחב הפרשני שניתן להעניק לביטוי "לא סופק לו". לשיטת המשיבים, פרשנותו של הביטוי דנן מצומצמת, וחלה למעשה אך במצב בו, פשוטו כמשמעו, לא סופק הנכס נשוא העסקה. בעניין זה, מצטטת כ.א.ל הן פסיקה של ערכאות דיוניות והן ספרות משפטית, התומכות בעמדה זו, או למצער מודות כי כזה הינו הדין המצוי, להבדיל מהדין הרצוי. כך למשל, נאמר בספרם של ברק ופרידמן "כרטיסי חיוב":

" סעיף 10 לחוק חל על מקרים בהם בוטלה העסקה מחמת הפרה שמתבטאת באי אספקה מוחלטת, אך אינו חל על מקרים שבהם נופלים פגמים אחרים בעסקת היסוד ובביצועה. התנאי שהעסקה תכשל כשלון מוחלט לשם החלת הוראות סעיף 10 מלמדת כי כוונת המחוקק הינה, שהתחייבות המנפיק אינה תלויה ברמתו או בטיבו של הנכס או באופן קיום החוזה שבין הספק ובין הלקוח, ובלבד שהפעולה הבסיסית של מסירת הנכס התקיימה". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

ראוי להוסיף ולהעיר, כי באורח דומה לעסקת אשראי דוקומנטרי או ערבות בנקאית אוטונומית, הרי שכשלון לבלום את התשלום לפי סעיף 10(א), אינו מונע מהרוכש מלהגיש תביעה חוזית נפרדת כנגד הספק, המתבססת על עסקת היסוד. זאת, לאחר חיובו של כרטיס האשראי.

3.         המבקשת, לעומת זאת, מבקשת לאמץ פרשנות גמישה ומרחיבה יותר של הוראות הדין; טענתה היא, כי חדלות פרעונה של קלאבמרקט פגעה אנושות, אף לאחר ההסדרים שנעשו בעניין תווי הקניה, בערך הנכס שרכשה; זאת, מאחר ואין עסקינן ברוכש שרכש את הנכס לשימושו האישי. לטענתה, ספק גדול אם ימצא גוף כלשהו, אשר יסכים לרכוש תווי קניה של קלאבמרקט, אשר ניצולם כרוך במגבלות. זאת, חרף ההסדרים שנעשו בעניין תווי הקניה בשלבים מאוחרים יותר של הקפאת ההליכים והסדר הנושים.

לטענת המבקשת, פרשנות מרחיבה להוראות סעיף 10(א) מתחייבת לשם שמירת הרציונל של הסעיף, שהינו הגנה על רוכשים מפני סיכונים, וגלגול הנזקים במקרים אלו על חברת האשראי. לעניין זה, מצטטת המבקשת מספרו של פרופ' בן-אוליאל, המצביע על כך כי הדין הרצוי תומך בפרשנות רחבה יותר של הסעיף.לדעתו של פרופ' בן-אוליאל, הרי די בכך כי המוצר שסופק שונה בתכונותיו מזה שהוזמן, או שאינו ניחן בחלק מהתכונות של הנכס המוזמן, בכדי שניתן יהיה לראות במוצר כ"כזה שלא סופק". לעומת זאת, מסייג פרופ' בן-אוליאל ואומר, כי אף לשיטתו, לא יחול סעיף 10(א) במקרה שהמוצר מכיל את כל התכונות המבוקשות, אולם סופק כאשר הוא פגום .

כבר בשלב זה אעיר, כי פרשנות זו הינה רחבה מאד ובעייתית; זאת, הן בשל ההבדל בין תכונה שאינה קיימת לתכונה "פגומה" עשוי לעיתים קרובות להיות בלתי ברור; אלא, שהבעיה המרכזית בפרשנות מרחיבה מדי של סעיף 10(א), הינה כי היא עשויה לעקר במידה רבה מתוכן את "עקרון העצמאות" של עסקת האשראי, ו"ליבא" לתוכה מספר גדול של התדיינויות השייכות לעסקת היסוד. דומה הדבר לדין אשר יתיר (למשל), לצד המבקש למנוע את פרעונה של ערבות בנקאית אוטונומית (או מכתב אשראי דוקומנטרי) בטענה כי הנכסים שסופקו לו בעסקת היסוד חסרים חלק מהתכונות המוסכמות. אין צורך להכביר מילים על כך, כי דין כזה מנוגד בתכלית למגמה הרווחת בפסיקה, ועשוי לפגוע פגיעה קשה בוודאות וביעילות של שוק עסקאות האשראי.

מאידך גיסא, ובלא להכריע בדבר בשלב זה, הרי שיתכן אף יתכן כי בנסיבות חריגות יהיה מקום להפעיל את ההגנה נשוא סעיף 10(א), במקרים בהם סופק "דבר-מה", אלא שמדובר בנכס שונה באורח מוחלט מזה שהוזמן, באופן שהופך אותו, מבחינה אובייקטיבית ל חסר ערך (זאת, להבדיל מערך סובייקטיבי של הנכס הכרוך במעמדו ובמצבו של רוכש ספציפי).

4.         עתה, מן הראוי לעבור ולדון בנכסים שסופקו בנסיבות המקרה דנן.