החלטה בתיק פשר 1700/05

מונחת בפני בקשתן של שלוש אגודות שיתופיות: קופת התגמולים של עובדי הקואופרציה הצרכנית, קרן ההשתלמות לעובדי הקואופרציה הצרכנית, והאגודה השיתופית לעזרה הדדית ולחסכון של עובדי הקואופרציה הצרכנית, וכן של הועד הארצי של ארגון עובדי הקואופרציה הצרכנית (להלן: "המבקשים"). המבקשים קובלים על כך, כי סכומים שניקתה חברת קלאבמרקט בע"מ (להלן: "קלאבמרקט" או "המשיבה") משכר העובדים טרם הקפאת ההליכים , לא הועברו אליהן, חרף העובדה כי אכן נוכו מהשכר למטרה זו , ואך ורק למטרה זו.

לטענת המבקשים, הסכום דנן מוחזק בידי החברה המשיבה שלא כדין, ומן הראוי להשיבו חרף העובדה כי נקלעה להקפאת הליכים. הנאמנים וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה, וטוענים כי תרופת המבקשים הינה על דרך של הגשת תביעת חוב.

1.         הצדדים אינם חלוקים אודות קיום המערכת ההסכמית בין המבקשים, העובדים והחברה טרם הקפאת ההליכים, ועל העובדה כי קלאבמרקט אכן ניכתה את הסכומים נשוא הבקשה מן המשכורות האחרונות ששולמו לעובדים. כמו כן, אין חולק כי סכומים אשר נוכו בפועל משכר העובדים לא הועברו למבקשות (למצער לא במלואם), חרף החובה לעשות כן.

הנאמנים אף אינם חולקים על כך, כי בכל הנוגע למשכורות ששולמו בגין התקופה שלאחר צו ההקפאה , חלה עליהם חובה לשלם את ההפרשות למבקשות במלואן, במעמד השווה להוצאות פירוק - וטוב כי נמנעו מלחלוק על חובה זו, באשר אין ספק כי דין נאמן המשלם משכורות לעובדים המועסקים על-ידו בתקופת ההקפאה (להבדיל מחובות עבר לעובדים), כדין כל מעסיק אחר; אי לכך, מתייתר הצורך לדון בחלקה של הבקשה הנסוב על תקופה זו.

2.         אין ספק, כי חברה אשר טרם ניתן נגדה צו הקפאת הליכים, ככל שהיא משלמת משכורות ומנכה מהן סכומים המיועדים להפרשות המגיעות לעובדים, חבה בחובה חד-משמעית להעבירן ליעדן , ואין לה כל זכות להחזיק באותם כספים. זאת, באשר אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי כספים אלו אינם מיועדים למעסיק, ואינם שייכים לו בשום פנים ואופן.

השאלה הנשאלת היא, מהו הדין, במקרה בו הופרה החובה דנן, והחברה נקלעה לאחר מכן להליך קולקטיבי של חדלות פרעון (פירוק או הקפאת הליכים). המבקשים טוענות, כי מן הראוי לבצע אנלוגיה למצב בו מחזיק מעביד שלא כדין במס שנוכה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, תחת להעבירו אל רשויות המס. כמו כן, קובלים המבקשים כי לא יתכן שמעביד, או נושים אחרים, יתעשרו בגין כספים אשר אינם מגיעים להם.

במסגרת כתב התשובה שהגישו, מחדדים המבקשים את טענתם, וטוענים כי המקרה דומה למצב בו נמצאה בין נכסיו של פושט רגל "מעטפה חתומה" המכילה נכסים של צד ג' ומיועדת לו.

3.         אין ספק, כי הבקשה המונחת בפני חושפת מצב בעייתי ביותר; תהא התוצאה המשפטית כאשר תהא, הרי ש"השורה התחתונה" הינה ברורה: בעלי שליטה בחברה פעלו לכאורה שלא כדין , כאשר ניכו כספים ממשכורות עובדים, ולא העבירו את הכספים ליעדם, אלא הוסיפו ככל הנראה להחזיק בהם - בין אם לצורך תשלומים שוטפים של החברה או לצרכים אחרים.

לעניין זה, טוענים הן הכונס הרשמי והן הנאמנים (ואין כל סיבה לפקפק בטענתם זו), כי באורח חד-משמעי, נמצאו חשבונותיה של החברה ריקים בעת שמונו בעלי התפקיד. טענה זו מחזקת את הרושם, כי החברה, טרם הקפאת ההליכים , ו באמצעות בעלי השליטה הקודמים שלה, עשו לכאורה שימוש לא מורשה בכספים שאינם שייכים להם, תחת להעבירם למבקשות.

מן הראוי להדגיש, כי מצב כזה שונה באורח יסודי ממקרים אחרים, בהם חברה המצויה בקריסה אינה מסוגלת לשלם כלל ועיקר את המשכורות האחרונות, טרם המועד הקובע של צו פירוק או הקפאת הליכים. אכן, גם כאן חלה חובה לשלם, אולם החברה מצויה במצב של חוסר יכולת לעמוד בחובה זו, בשל העובדה כי היא מצויה בקריסה. לא כזה הינו המצב הלכאורי המסתמן בנסיבות דנן; אם וכאשר חברה בקשיים משלמת משכורות הלכה למעשה, לא מצאתי כל דין המאפשר לה, בשל אותם קשיים, לשמור בידיה ולעשות שימוש בדמי ניכויים - בין אם עסקינן בכספים המיועדים לרשויות המס, או בכספי הפרשות המיועדות לגופים כדוגמת המבקשים.

לו דברים היו אמורים בחברה שעודנה סולבנטית, הרי הפתרון היה פשוט וקל; מתן צו המורה לחברה להשיב את אשר היא מחזיקה שלא כדין, בתוספת הוצאות לדוגמא וסנקציות נוספות הקיימות בדין.

אלא, שהמצב מסתבך משעסקינן במצב בו נקלעה החברה, ביני לביני, להקפאת הליכים. זאת במיוחד, כאשר הושג, או מסתמן, הסדר המנתק כל זיקה בין בעלי השליטה הישנים לבין החברה המשוקמת . במצב כזה, איבדו בעלי השליטה המעוולים מניה וביה את כל השקעתם בחברה; זאת, כאשר המבקשים ניצבות עתה אל מול נושים אחרים, אשר אף הם ניזוקו מן הקריסה. ראוי להדגיש, כי לרבים מהנושים האחרים טענות דומות למדי, בדבר הבטחות שלא כובדו, וכספים המגיעים להם שלא שולמו, חרף העובדה כי החברה חבה חד-משמעית בתשלום אותם סכומים.

4.         ברירת המחדל של הדין הינה, כי תרופתם של כל אותם נושים, בהעדר הוכחה של זיקה קניינית לנכסים או לכספים המבוקשים על-ידם, ובהעדר דין ספציפי לסתור, הינה בהגשת תביעת חוב לבעל התפקיד, ופרעון של חלק יחסי ושווה מחובם, לפי כללי הסדר הנושים וסולם דיני הקדימה.

השאלה הנשאלת הינה, האם קיים דין העשוי להחריג את המבקשים מכלל זה, ולקבוע להם זכאות מוחלטת (ולמעשה קניינית או מעין-קניינית) בסכומים המבוקשים.

עיינתי בפסיקה שציטטו המבקשים; אין ספק, כי בכל הנוגע בכספים שנוכו בגין מס ערך מוסף, אכן היתה קיימת גישה בפסיקה, אשר התייחסה לעניין זה כ"מעין נאמנות" של החברה לטובת רשויות המס. אלא, שבית המשפט העליון קבע דברים הפוכים בהחלטתו בע"א 4351/01  ארז נ' אגף המכס והמע"מ, לפיהם לא קיימים יחסי נאמנות כאלו. זאת ועוד; גם בפסקי הדין בהן הוכרה נאמנות משתמעת, עסקינן היה בכספים אשר הוחזקו בנפרד מיתר נכסי החברה, ויועדו במפורש לתשלום המס.

5.         בעניין זה, צודק כונס הנכסים הרשמי, בטענתו כי מרגע בו הפרה החברה, באמצעות בעלי השליטה הקודמים שלה , טרם הקפאת ההליכים , את חובתה דנן, ולא החזיקה את הכספים בנפרד, סוכל למעשה נסיונם של המבקשים לטעון לנאמנות לכאורה. אין ספק כי מעשה זה היה שלא כדין, ומקים עילת תביעה כנגד החברה. אלא מאי? קיים הבדל משמעותי בין עילת תביעה המבוססת על זכות השבה, לבין זכות מעין-קניינית; במקרה הראשון, עם כל הצער הכרוך בכך, עניין לנו בזכות אובליגטורית, אשר דינה דומה לדין הכללי החל על זכויות השבה חוזיות, ועל המבקשים להגיש תביעת חוב.

6.         טרם אניח עטי, אעיר; אין ספק, כי עניין לנו בתוצאה בעייתית, אשר בעבור המבקשים הינה תוצאה בלתי-צודקת המנציחה את העוול שנעשה הן להם, והן לעובדי החברה. הבעייתיות מודגשת אף יותר, באשר המקרה דנן חושף, פעם נוספת, את הבעייתיות שנוצרת לא אחת בדיני הקפאת הליכים, כאשר מעשים שלא כדין שעשו לכאורה בעלי שליטה כאלו ואחרים "מונצחים" באמצעות מתן הצו.

אכן, במקרים מסויימים עשויה התוצאה להיות ביטולו לאלתר של צו הקפאת ההליכים, במקום בו מתגלה כי המבקשים מנסים להשתמש בו בכדי להסוות או לחמוק מתוצאות מעשים שלא כדין; עם זאת, יש מקרים (ואין ספק כי עניין קלאב-מרקט נמנה עליהם), בהם קיימים אינטרסים משפטיים, כלכליים וציבוריים כבדי משקל להמשיך במהלך ההבראה חרף האמור לעיל. כך למשל, מקום בו קריסת החברה תקפח את פרנסתו של ציבור עובדים גדול, או תסב נזקים עצומים לציבור משמעותי של נושים, אשר לא היו שותפים בשום פנים ואופן למעשיהם ומחדליהם של מנהלי החברה.