החלטה בתיק פשר 1700/05

מונחת בפני התנגדות להסדר הנושים של קלאבמרקט, אשר הוגשה בידי מאה שישים ושניים עובדים, אשר הועסקו בחוזים אישיים בחברה טרם קריסתה. טענתם המרכזית של המבקשים הינה כי ההסדר מפלה אותם לרעה , וזאת ביחס לעובדים האחרים, אשר העסקתם הוסדרה בהסכם קיבוצי. אפליה זו, לטענתם, התבטאה בעיקר בכך שבין הנאמנים ויתר העובדים נחתם הסכם מיוחד, אשר העניק לאותם עובדים פיצויים מוגדלים בגין נשייתם הלא מובטחת ובגין הרעת תנאי העסקתם מכאן ואילך. לטענת  המבקשים, אי צירופם להסכם זה עולה לכדי אפליה ופגיעה בעקרון השיווין החל בהסדרי נושים.

עוד טוענים המבקשים כי נפל פגם בעריכת אספות הנושים, שכן מן הראוי היה להתייחס אליהם כנושים בדין קדימה, ולא לכלול אותם באספת הנושים הרגילים. התוצאה המתבקשת מכך, נוכח התנגדותם להסדר, הינה כי ההסדר לא אושר ברוב הראוי.

עוד טרם אגש להכרעה בבקשה עצמה, הרי מן הראוי להקדים ולהעיר כי בא-כוחם של המבקשים היה נוכח במסגרת הדיון בו נדון אישור הסדר הנושים לפי הצעת הנאמנים, וטען בהרחבה טענות דומות לאלו המופיעות בבקשות דנן ; על כן אין לקבל את הטענה כי ההסדר אושר בלא שניתן "פתחון פה" למבקשים . הן הטענות שטענו בהרחבה בכתב, והן טיעוניו של בא-כוחם בעל-פה נשמעו על-ידי טרם קיבלתי את החלטתי. אלא, שההסדר אושר בסופו של דבר, חרף אותן טענות - על כל המשתמע מכך. אלא, שחרף זאת עומדים המשיבים על מתן החלטה נפרדת ומפורטת בבקשותיהם. במסגרת זו, עותרים המשיבים לכך כי מועד הערעור לבית המשפט העליון, אם ירצו להגיש ערעור כשזה, יחל במועד בו תנתן ההחלטה המפורטת. לאור כל האמור לעיל, וחרף העובדה כי הסדר הנושים אושר (ולמעשה, הפך לעובדה מוגמרת), ניתנת החלטתי זו.

1.         עסקיה של תשלובת קלאב-מרקט לא צלחו, והיא נקלעה לקריסה ולהקפאת הליכים. הפעלתה של החברה באמצעות נאמנים מטעם בית המשפט הובררה עד מהרה כדרך ניהול יקרה ובעייתית, אשר לא ניתן היה להמשיכה לזמן רב בלא להקלע להפעלה גרעונית ושורה ארוכה של סכסוכים משפטיים אשר איימו להכשיל כל סיכוי למכור את התשלובת כ"עסק חי".

במצב דברים זה, הוגשה הצעתה של חברת שופרסל שעיקרה: רכישת החברה ככזו ומיזוגה במסגרת שופרסל; זאת, בתמורה לסכום גבוה ביותר שהיה מעל ומעבר לצפוי אותה עת. מאחר ולא הוגשו הצעות רכש רציניות אחרות שיכולות היו להוות תחרות רצינית להצעה, החלו מגעים קדחתניים בין כל הצדדים במטרה לאשר את ההסדר במהירות,  בטרם יהפוך מצבה הרעוע מניה וביה של קלאב מרקט לבלתי הפיך. מסיבה זו, הופעל מהלך בלתי-שגרתי, אשר אפשר לשופרסל להתחיל ולנהל את עסקי החברה עוד בטרם כונסו אספות הנושים ואושר ההסדר. זאת, להבדיל מ"דרך המלך" הנהוגה בהקפאות הליכים בדרך-כלל.

אלא, שהצעת שופרסל והצורך לאשרה במהירות לא היה בעייתיות, ובעיקר עימותים לא קלים מול נושים וצדדי ג' לא מעטים. לענייננו ראוי לציין, כי ההסכם אמנם סיפק לנושים הבלתי-מובטחים דיבידנד גדול בהרבה מהצפוי (קל וחומר ממה שהיו מקבלים, לו היתה החברה נקלעת לפירוק), אלא שבכל הנוגע למעמדם של העובדים, עסקינן בהצעה רחוקה מלהיות אופטימלית, וזאת בלשון המעטה. עיקר הבעייתיות נבעה מכך, כי שופרסל הסכימה אמנם לקלוט את עובדי קלאב-מרקט,אולם זאת בדרך-כלל בתנאים גרועים באורח ניכר מהתנאים בהם הועסקו קודם. בין היתר, דרשה שופרסל כי העובדים יקלטו במסגרתה כעובדים חדשים , ללא הותק שצברו והזכויות הנובעות מכך, ככל שאמורים דברים בשכר ותנאי העסקה מכאן ואילך.

2.         תנאים אלו עוררו, באורח צפוי, התנגדות עזה בקרב העובדים; אמנם, נקל היה לראות כי לו היתה החברה קורסת, היה מצב העובדים גרוע אף יותר; במצב זה, התנגדו חלק מהעובדים להסדר ואיימו לפתוח במאבק. זאת ואף זאת; מבנה העסקה (קרי, רכישת החברה ככזו ומיזוגה בתוך שופרסל בתנאים דנן), דרש למעשה ביטול או למצער שינוי דראסטי בהסכם הקיבוצי שנחתם בין קלאב מרקט לעובדים המאורגנים (להבדיל מהעובדים המועסקים בחוזים אישיים).

בעניין זה, אין צורך להכביר מילים לעניין העובדה, כי הסכם קיבוצי אינו ניתן לשינוי באורח חד-צדדי, אף לא במסגרת של הקפאת הליכים. אמנם, באורח תאורטי תתכן אפשרות לנסות ולטעון כי מדובר ב"נכס מכביד" - אלא שעסקינן במהלך משפטי בעייתי מאד, אשר לא זו בלבד כי הצלחתו אינה מובטחת (וזאת בלשון המעטה), אלא שההתדיינות הדרושה לשם כך מול נציגות העובדים עשויה היתה לארוך זמן ממושך מאד, אשר עשוי היה לשים את כל ההסדר לאל.

בנסיבות אלו, נשאו ונתנו הנאמנים מול שופרסל והעובדים המאורגנים, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה נוספת, חיצונית לכאורה ל"גרעין הקשה" של הסדר הנושים. במסגרת הסכמה זו, ניתן לעובדים פיצוי מיוחד, מעבר למתחייב לפי הכללים הרגילים של הסדר הנושים. מכאן, טענת האפליה שמעלים העובדים בעלי החוזים האישיים; ראוי לציין, כי המבקשים דנן אינם מתנגדים לעצם מתן הפיצוי המוגדל, אלא מבקשים לזכות בו אף הם - ואם אין, להתנגד לכל מהלך הסדר הנושים בטענה כי הוא נוגד את הדין.
במסגרת זו, העלו המבקשים טענות קשות, בעיקר כנגד הנאמנים והיחס לו זכו במהלך הקפאת ההליכים, חרף תרומתם החשובה ליצוב המהלך בימיו הראשונים. לעומת זאת, העלו הנאמנים טענות נגדיות, ובין היתר חלקו על רבים מהנתונים המספריים שהעלו המבקשים בכל הנוגע לתנאי העבודה; אולם לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי כי אין כל צורך להדרש למחלוקת העובדתית דנן, באשר ההכרעה בטענות האפליה והטענות כנגד עריכת האספות אינן מצריכות אלא הכרעה משפטית פשוטה.

3.         המצב בפניו ניצבו הנאמנים, ערב המשא ומתן עם העובדים, היה פשוט וברור:

קיימים מצבים בהם נושה (או קבוצת נושים) פלוני אוחז בידו נכס, הדרוש לשם ביצוע הסדר הנושים של החברה; אין נפקא מינה, במישור העקרוני, אם עסקינן בנכס מוחשי (כגון חלקת מקרקעין או מכונות הדרושות להפעלה כ"עסק חי"), או שמא נכס מופשט (כגון בעלות על קניין רוחני, או זכות חוזית העומדת בדרכו של ההסדר). מה הדין החל במצבים אלו? האם רכישת אותו הנכס בתמורה על-ידי הנאמן תחשב להעדפת נושים או אפליה אסורה כלפי נושים אחרים באותה קבוצת נשיה, אשר אינם אוחזים באותו נכס?

נקל לראות, כי התשובה לשאלה האחרונה הינה שלילית; נושה שכזה אוחז למעשה ב"כפל כובעים" ביחסיו עם החברה.

מחד גיסא, הוא נושה ככל הנושים - קרי, בעל חובות עבר אשר אם יאושר ההסדר יזכו לשיעור הדיבידנד הרגיל המגיע לכלל הנושים.

מאידך גיסא, הוא "בעלים" של נכס, אשר החברה חייבת לרכוש (בין אם כדי להפעילו, ובין אם כדי לבטלו ו"לסלקו מן הדרך"). בעבור רכישה זו, משלמת החברה תשלום נוסף ונפרד, אשר אין לראות בו (ובוודאי שלא במישרין) דיבידנד במסגרת הסדר הנושים, העשוי להקים טענת אפליה.

ומן הכלל אל הפרט: ניתן בהחלט להתייחס להסכם הקיבוצי, בנסיבות העניין, כסוג של "נכס" בלתי-מוחשי העומד לזכות העובדים המאורגנים; ערכו של הנכס הינו בהבטחת זכויותיהם ובהסדרת יחסי העבודה, באופן המקנה להם וודאות ובטחון. אלא, שהצעת ההסדר היחידה אשר עמדה על הפרק, דרשה את ביטולו של אותו נכס רב-חשיבות בדמות הסדר.אי לכך, אין כל פסול אינהרנטי בעובדה כי הנאמנים נאלצו "לרוכשו" מן העובדים בעד תמורה כספית, אשר התבטאה בנסיבות המקרה בפיצויים מוגדלים וכיוצא באלו. אכן, קיים קשר הדוק בין התמורה דנן לבין הרעת תנאי העבודה העתידיים, אולם דבר זה אך הולם את טיבו של "הנכס שנרכש" מיד העובדים, שכל טיבו היה לספק בטחון ולמנוע הרעת תנאים חד-צדדית.

המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי נושים אחרים באותה קבוצה (במקרה זה - עובדים) אשר לא החזיקו בבעלות על "נכס" דומה, לא זכו לאותה תמורה שקיבלו העובדים המאוגדים בהסכם הקיבוצי. יוצא, כי אין עסקינן כלל ועיקר באפליה פסולה בין שווים, נהפוך הוא.