החלטה בתיק פשר 1692/05

המבקשים בבקשה המונחת בפני הינם רופאים ואנשי סיוע רפואי, אשר עותרים להורות למפרקה של אריאל תאגיד לרפואה ואסתטיקה בע"מ- בפירוק (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה) לבדוק לגופן את תביעות החוב אשר הגישו במסגרת הליך פירוק החברה. זאת, בטענה כי הינם עובדי החברה לשעבר ועל כן זכאים הם להכרה בתביעות החוב אשר הגישו, וזאת בדין קדימה בהתאם לסעיף 354 לפקודת החברות.

טענות הצדדים בקצירת האומר;

1.         המבקשים טוענים כי מפרק החברה החליט שלא לבדוק את תביעות החוב שהגישו לגופן, וזאת בטענה כי אין לראותם כעובדיה של החברה. לפיכך, פורסים המבקשים באריכות שלל טענות המצדיקות לטענתם הכרה בהיותם עובדי החברה, ולצורך כך מפנים הם למבחנים ולכללים השונים אשר נקבעו בפסיקה בשאלת ההכרה בקיומו של עובד.

2.         מנגד טוען המפרק כי אין מקום לבדוק את תביעות החוב לגופן בטרם יתברר כל מקרה לגופו ותיבחן שאלת הגדרתו של כל אחד מהמבקשים כעובד החברה. המפרק מוסיף כי תביעות החוב אשר הגישו המבקשים סובלות מפגמים טכניים קשים בהיותן ריקות מתוכן ובהעדר נספחים המאמתים נתונים בדבר נכונות פרטי התביעות . המפרק מוסיף כי מעבר לצורך בבחינת כל מקרה לגופו, כלל לא ניתן להגיע למסקנה החד משמעית כי אכן התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

3.         יצוין כי אין מחלוקת בין המבקשים ובין המפרק לגבי העובדה כי המבקשים אינם אוחזים בתלושי שכר . זאת ואף זאת; המפרק מוסיף כי קיים חשש שבמסגרת בקשתם הכוללנית של המבקשים נכללים אף מבקשים אשר מעוניינים להסתיר את העובדה כי אינם עובדי חברה כלל או שמא עסקינן במבקשים אשר חתמו על הסכמי זכיינות עם החברה, במסגרתם הצהירו מפורשות כי לא שוררים יחסי עובד-מעביד בינם ובין החברה.

עד כאן העובדות וטענות הצדדים ולהלן החלטתי;

4.         מעיון בבקשה על נימוקיה וצרופותיה, וכן בתגובות המפרק והכנ"ר לה, עולה כי בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר למעמדם של המבקשים כעובדי החברה .

מחד גיסא, מסתמכים המבקשים, וזאת באריכות, על שאלות הלקוחות ממבחן ההשתלבות ומבחן הכפיפות והשליטה, אשר הפכו אבני בוחן לצורך הקביעה כי בעובדי חברה עסקינן. מאידך גיסא, המבקשים אינם תומכים בקשתם בתלושי שכר, ואף אין ברשותם כל חוזה חתום אשר מגדיר את יחסיהם אל מול החברה. זאת, יש לזכור, כאשר עסקינן בחברה בהליך פירוק אשר מצדיק תדירות את הקשחתם של המבחנים הללו .

לאור האמור, סבורה אני כי אכן צודק בא-כח הכנ"ר בסוברו כי דינה של הבקשה להתברר בפני בית הדין לעבודה, וזאת על מנת שיתאפשר בירור הדברים לעומקם . מורכבותה של המחלוקת  וייחודה לתחום דיני העבודה מובילני לכלל מסקנה כי בית המשפט של חדלות פירעון אינו הערכאה המתאימה לבירורן של המחלוקות המונחות על הפרק. אי לכך הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להתברר בפני בית הדין לעבודה, וזאת בניגוד לדעתם החולקת של המבקשים.

5.         בשולי הדברים מוצאת אני לנכון להתייחס לתשובתם של המבקשים לתגובת כנ"ר. כאמור, סבר אף בא-כח כונס הנכסים הרשמי כי אין מקום לנהל הליך זה בפני בית המשפט של פירוק, וכי מוטב, לאור מורכבותן של השאלות, להעביר את הבקשה לבירור בפני הערכאה המתאימה, היא בית הדין לעבודה. בתשובתם לתגובתו זו של בא-כח הכנ"ר, טענו המבקשים כי קיים הכרח (כך כדברם) לבחון את טענותיהם של המבקשים לגופו של עניין ולהכריע בעניינם, וכי הסמכות בעניין זה נתונה באופן בלעדי לבית המשפט של חדלות פירעון. לתמיכה בטענתם זו מסתמכים המבקשים על הוראות פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], אשר קובע בסעיף 193 כי :

"הסמכות לדון ולפסוק בכל תובענה לפי פרק זה למי שבידו סמכות שיפוט בהליכי פשיטת הרגל או פירוק התאגיד כאמור בסעיף 182".

דין טענתם של המבקשים בעניין זה להידחות וזאת ממספר טעמים:

הליך של "תשובה לתגובה" אינו מוכר על פי סדרי הדין, ודי בכך על מנת לדחות את תשובתם זו של המבקשים, אשר הונחה בתיק בית המשפט מבלי שנתבקשה כלל . יחד עם זאת, מוצאת אני לנכון להתייחס אף לנטען בה לגופו של עניין.

            ב"כ המבקשים יוצא מההנחה הבסיסית כי המבקשים נכנסים לגדר פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. זאת, כאשר כלל לא ברור האם נכנסו המבקשים בד' אמותיו של פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע כי המבוטחים לפי פרק זה הינם "עובד וקופת גמל". בשלב זה של הדברים נדרשת ההכרעה בשאלת היותם של המבקשים עובדים על מנת שהוראות הפרק תחולנה עליהם, והרי די בכך על מנת שתתאפשר העברתה של הבקשה לדיון בפני בית הדין לעבודה. והרי ממה נפשך? ושמא יש סיבה להתעקשותם של המבקשים לברר את טענותיהם בהליך המקוצר של מתן הוראות על פני בירורן בפני הערכאה העיקרית בכל הקשור לבחינת מעמדם של המבקשים כעובדים , היא בית הדין לעבודה? למבקשים הפיתרונים.

זאת ואף זאת; אף אם חלות על המבקשים הוראותיו של פרק ח' וזאת מעצם העלאת הטענות בדבר מעמדם כעובדים, הרי שאין בהוראת סעיף 193 כדי למנוע את העברת הדיון בבקשות מסוימות אל ערכאה נפרדת. בעניין זה אף נקבע בע"א 6010/99 - דוד ששון עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי כדלקמן: 

"אף שבדרך כלל נושא ההליך (של מתן הוראות- ו.א) אופי של הליך פנימי שהיוזמה לו ננקטת על ידי נושא התפקיד, לעיתים גם נושה עשוי לנקוט יוזמה דומה מקום שמתעורר צורך במתן הוראות פעולה לבעל התפקיד וכאשר הכרעה במחלוקת כזו חיונית לצורך תיפקודו היעיל. (ע"א 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים בפירוק), פד"י מה(746,741(4). לבית המשפט בערכאה הדיונית נתונה הסמכות להחליט אם לדון בבקשה במסגרת מתן הוראות או להעבירה לדיון בפסים רגילים, ורק במקרים חריגים יתערב בכך בית משפט של ערעור. עילת התערבות כזו תימצא אם התברר כי בירור המחלוקת לגופה מצריך הכרעה מורכבת בעובדות שהליך קצר ויעיל אינו מתאים לו או אם יש בנקיטה בהליך מקוצר כדי לגרום עיוות דין או לפגוע בזכויות דיוניות או מהותיות של מי מבעלי הדין.

איני סבורה כי ההליך של מתן הוראות הינו הדרך היעילה לבירורן של טענות המבקשים, ודי בכך על מנת לדחות את טענותיהם.

סוף דבר;