החלטה בתיק פשר 1692/05

מונחת בפני בקשה בענין מחלוקת שנפלה בין חברת אתי תעשיות דנטליות בע"מ (להלן: "המבקשת"), לבין מפרקה של חברת אריאל תאגיד לרפואה ואסטטיקה בע"מ (להלן: "המפרק" ו"מרפאות אריאל", בהתאמה). המחלוקת נוגעת למעמדם של שלושה כסאות דנטליים וציוד נלווה, אשר הועבר למרפאות אריאל זמן קצר ערב קריסתה.  המבקשת טוענת כי  עומדת לה זכות קניינית בציוד, וזאת הן בגין העובדה כי עניין לנו בחוזה שכירות , והן בגין תניית שימור בעלות שהופיעה על הצעתה של המבקשת עצמה. במסגרת זו, מצביעה המבקשת על ראיות לכאוריות שונות, וביניהן מסמך אשר לטענתה הינו אישור מטעם מנהל הרכש של מרפאות אריאל , המאשר כי "הציוד בבעלות אתי תעשיות דנטליות בע"מ, כל עוד לא שולם עליו".

המפרק מתנגד  לטענות המבקשת, הן עובדתית והן משפטית; בין היתר, טוען המפרק כי המבקשת מעלה טענות סותרות, באשר שכירות אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם שימור בעלות; כמו כן, טוען המפרק כי העובדה שהמבקשת הוציאה חשבונית מס ועליה מלוא התמורה, מעידה כי עסקינן בעסקת מכר, ולא בעסקת שכירות. מוסיף המפרק וטוען, כי אין עסקינן אלא בשרבוב שלא כדין של שימור בעלות על חשבוניות, אשר אינה עומדת בנטל העובדתי שנקבע בפסיקה בכדי להוכיח את קיומה דה-פקטו של תניית שימור בעלות אמיתית, להבדיל מתניה למראית-עין.

בין הצדדים נטושות, בנוסף, גם מחלוקות עובדתיות, שעיקרן בשאלה, האם הפעילה המבקשת מידה של פיקוח וביקורת על הציוד, באופן המסייע לה להוכיח כי ביקשה לשמר את הקניין בידיה. המפרק מכחיש את טענות המבקשת, כאילו הציבה (או למצער ניסתה להציב) שלטים ברורים בעניין זה על הציוד עצמו. כמו כן, טוען המפרק כנגד תוקפו ואמיתותו של המסמך הנחזה כאישור מטעם מנהל הרכש של מרפאות אריאל, וטוען כי עולה שורה של תמיהות וחשדות כבדים לעניין אמיתותו.

1.         לאור קיומן של מחלוקות עובדתיות, ובעיקר לאור בקשת בא-כוחה המלומד של המבקשת לערוך דיון לשם בירור עובדתי , נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים ולחקירות על תצהירים. אלא, שחרף האמור לעיל, בחר בא-כוחה של המבקשת שלא לערוך חקירות כלשהן . אי לכך, לא נותר לי אלא לתהות, מדוע עמד מלכתחילה על קיומו של דיון במעמד הצדדים, אשר מטרתו -בירורן של מחלוקות עובדתית.

מן הראוי לשוב ולהדגיש, טרם אגש לדיון במחלוקות לגופן, כי התנהלות דיונית מסוג זה אינה גורמת אלא לסרבול ופגיעה ביעילות הדיון וההכרעה, ולא היה כל טעם לפעול בדרך כזו; ספק בעיני, אם קיים צורך בעריכת דיון, אך ורק בכדי לחזור על טענות אשר נטענו בהרחבה במסגרת כתבי הטענות.

2.         עתה, מן הראוי לעבור ולדון במחלוקת בין הצדדים לגופה.

הצדדים אינם חלוקים, כי עניין לנו בעסקה אשר נכרתה בין הצדדים סמוך למדי לקריסתן של מרפאות אריאל - וחרף כוונתם המקורית של הצדדים לעגן את ההסכמות ביניהם בחוזה מוגמר, לא יצא הדבר אל הפועל. בעניין זה טוענת המבקשת, וטענתה לא נסתרה למעשה בידי המפרק, כי הסיבה העיקרית להתנהלות עניינים זו הינה העדרותו של מנהל  מרפאות אריאל - העדרות אשר לשיטתה (ואין צורך לקבוע מסמרות בעניין במסגרת החלטה זו) קשורה בקשר הדוק לקריסה הממשמשת ובאה. יוצא, כי העסקה הוצאה על הפועל, הלכה למעשה, בהתאם לשורת הסכמות והבנות בין הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעת המבקשת ובמגעים בין הצדדים.

יהא סיווגה המשפטי של העסקה כאשר יהא, אין חולק כי הוסכם שהתמורה תשולם ב- 24 תשלומים, אולם בפועל לא שולם למבקשת דבר. המסקנה המתבקשת הינה, כי אם אכן שימרה המבקשת את בעלותה בציוד, הרי שהקניין לא עבר, וזכותה להשיב את הציוד לידה בשל הפרת החוזה בידי מרפאות אריאל.

3.         מהו סיווגו המשפטי האמיתי של ההסכם בין הצדדים?

כאן, למעשה, טמונה המחלוקת המרכזית בין הצדדים; זאת, כאשר מנסיבות המקרה עולה, כי ניתן היה להגיע לשלוש עסקאות שונות לגבי הציוד נשוא הבקשה:

אפשרות אחת הינה, כי עסקינן במכר, כפי שטוען המפרק; במקרה זה, ראוי יהיה לדון בתניית שימור הבעלות לפי המבחנים שנקבעו בהלכת רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' ורד גווילי, ועוצבו לפרטים מאוחר יותר, בפסק הדין בעניין פש"ר 1387/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ'  און (1973) הנדסת מיזוג אויר ואח' ופסקי דין מאוחרים יותר.

אפשרות שניה הינה, כי עסקינן בעסקת שכירות

אפשרות שלישית , כי ענין לנו בעסקת שכר-מכר.

באפשרויות השניה והשלישית אין המבקשת נזקקת כלל ועיקר לתחולתה של הלכת קידוחי הצפון ולהוכחת המבחנים שנקבעו בפסק הדין בעניין און. זאת, באשר חלק מהותי מטיבן של עסקאות כאלו, הינו כי הבעלות נותרת בידי המשכיר. אין נפקא מינא, בעניין זה, אם היתה הבעלות נותרת בכל מקרה בידי המשכיר (עסקת שכירות רגילה), או מיועדת לעבור לשוכר אך בסופה של העסקה, לאחר ששולמו כל התשלומים (עסקת שכר-מכר). בשני המקרים דנן, אם מפר השוכר הפרה יסודית את חוזה השכירות, ולא משלם דבר על החשבון, הרי שדין הנכס לשוב לידי בעליו, אף אם נקלע השוכר ביני לביני לפירוק או הקפאת הליכים.

4.         טענה מרכזית שמעלה המפרק הינה, כי עניין לנו במקרה מובהק של העלאת טענות סותרות. זאת, באשר הסכם שכירות, כך לטענתו, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תניית שימור בעלות - תניה שהינה מאפיין אפשרי של הסכם מכר.

אלא מאי? טענה מעין זו, הגם שהיא נכונה מבחינה משפטית-תאורטית, אינה מדוייקת תמיד בכל הנוגע להתנהלותם של עורכי-חוזים בחיי המעשה. לא פעם, נתקלים אנו במצב בו מנסה חוזה להבטיח את זכויותיו של הצד שערך אותו, ואי לכך, הוא מנסה לנקוב בשורה ארוכה של הגנות משפטיות ו"תניות בטחון", הגם שלא תמיד נזקק אותו צד לכולן, קל וחומר שלא לכולן בעת ובעונה אחת.

מצב כזה, אפשרי אף אפשרי אף בנסיבות המקרה דנן. לשון אחר; פלוני רוצה להתקשר בעסקת שכירות או שכר-מכר, אולם חתימת החוזה מתעכבת בשל קשיים של הצד שכנגד. חרף זאת, מבקש הצד שכנגד לקבל את הסחורה לאלתר לרשותו. במצב זה, אין זה בלתי הגיוני כי פלוני ינסה להגן על עצמו בתניות והבהרות, אשר תפקידם להצהיר כי הציוד נותר בבעלותו . הדבר עשוי להיות רב-חשיבות במיוחד כאשר במצב של שכר-מכר עסקינן - מצב אשר בהעדר הסכם ברור, עשוי בית המשפט לטעות על-נקלה ולהסיק כי עסקינן במכר רגיל.