החלטה בתיק פשר 1687/07

מונחת בפני בקשה שהגיש הנאמן של חברת מזרח זלי (1992) בע"מ, לאישור הסדר פשרה בין החברה (אשר היתה בעת הגשת הבקשה בהקפאת הליכים), לבין עיריית יבנה, שם ניהלה החברה פרוייקט בניה גדול. עקב קריסתה של החברה, נקלע הפרוייקט לקשיים, ואי לכך נקטה העיריה בהליכים כנגד החברה, בכדי לסלק את ידה מהפרוייקט, ואף ביקשה לחלט ערבות בנקאית שהוציא הבנק הבינלאומי לטובת הפרוייקט.

ראשיתה של המחלוקת שבפני, בבקשה שהגיש הנאמן שמונה לחברה (שנקלעה ביני לביני להקפאת הליכים), ובה עתר למנוע את חילוט הערבות הבנקאית, ולמנוע את סילוק החברה מהפרוייקט.

במסגרת הבקשה, העלה הנאמן טענות קשות כנגד התנהלות העיריה, אשר לשיטתו נהגה בחוסר תום לב משווע, אשר תרם עד למאד להדרדרות החברה וקריסתה. עיריית יבנה הגישה תגובתה, ובה העלתה טענות נגד רבות - הן טענות סף והן טענות לגופו של עניין, וטענה כי החברה היא שפעלה בחוסר נקיון כפיים וחטאה בהפרות רבות של ההסכמות בין הצדדים.

אלא, שביום 30.8.07, בעוד הבקשה תלויה ועומדת, הגיש הנאמן בקשה לאישור הסכם פשרה עם העיריה; מכתבי הטענות המאוחרים שהגיש הנאמן (במסגרת ההתדיינות אודות הסכם הפשרה), גילה כי סיכויי ההליך כנגד העיריה אינם מובטחים כלל ועיקר, וכי חלק מהטענות הקשות שהעלה כנגד העיריה ועליהן ביסס את הבקשה, התבססו על מידע שסיפקו לו בעלי השליטה בחברה, ואשר התגלה כבלתי מדוייק. הבנק הבינלאומי, שהינו הנושה המובטח בשעבוד ספציפי על הפרוייקט, תומך בהסכם הפשרה, ואילו בעלי השליטה לשעבר בחברה, וכן בנק הפועלים שהינו הנושה המובטח בשעבוד צף, מתנגדים לו בתוקף, תוך העלאת טענות קשות כנגד העיריה, הבנק הבינלאומי ואף כנגד הנאמן.

ביני לביני, הסתבר לבית המשפט כי הסיכויים להבריא את החברה במסגרת מהלך הקפאת הליכים הינם קלושים ביותר, ואי לכך הוחלט, לאחר דיון במעמד כל הצדדים, כי החברה תועבר להליכי כינוס מטעם הנושה בעל השעבוד הצף (בנק הפועלים), וזאת החל מיום 20.9.07, סוגיה שאף לה, לכאורה, השלכה על המחלוקת העומדת להכרעה.

הסכם הפשרה וטענות הצדדים

1.         מעיון בהסכם הפשרה, עולה בלא ספק כי הוא קרוב לעמדת העיריה יותר מאשר למה שטען הנאמן בעת שהגיש את הבקשה. למעשה, עניין לנו בהסכם במסגרתו:

א.         הבקשה עצמה תדחה בלא צו להוצאות, והערבות הבנקאית תחולט.

ב.         העיריה תוכל להמשיך ולבצע את הפרוייקט באמצעות מציע אחר (קרי, לסלק את יד החברה מהפרוייקט).

ג.          בתמורה להסכמות אלו, תעביר העיריה לנאמן שיק בסך 1.1 מיליון ש"ח. להשלמת התמונה יוער, כי הנאמן עומד על כך כי שיק זה יחשב כתקבול שניתן לחברה בתקופת הקפאת ההליכים - על כל המשתמע מכך לעניין שכר-טרחתו. מתנגדי ההסכם, מצידם, מרחיבים בנקודה זו, ומנסים להתבסס עליה בטענה כי שיקול זה הוא השיקול המרכזי המנחה את הנאמן, וזאת להבדיל משיקולים של טובת החברה.

2.         הנאמן, מצידו, מכחיש טענה זו וטוען כי הפעיל שיקול דעת נאות בהתאם לנסיבות, ולאור החולשות שהתגלו בעובדות ובטיעונים שהועברו לו על-ידי החברה, ההלכה הפסוקה בעניין כוחן של ערבויות בנקאיות אוטונומיות, והעלויות הצפויות מהליך שעשוי להמשך לאורך שנים ארוכות, כאשר הצלחת החברה בסופו אינה מובטחת כלל ועיקר.

הבנק הבינלאומי מצטרף לעמדת הנאמן, וטוען כי התנגדויות בעלי השליטה ובנק הפועלים עשויות להסב לו נזק רב, שכן לא הוצעה כל הצעה כלכלית פרקטית אחרת, וכל זאת כאשר דווקא ההסכם הוא שיכול למזער את הפסדיו של הבנק באורח מיידי. מוסיף הבנק הבינלאומי וטוען, כי לנושים האחרים אין בלאו הכי סיכוי משמעותי לזכות בכספים מן הפרוייקט, המשועבד לו בשיעבוד ספציפי ראשון במעלה.

3.         בעלי השליטה לשעבר בחברה מתנגדים להסכם, ועומדים על נכונות הטענות שהעלה הנאמן במסגרת בקשתו המקורית; לטענתם, עניין לנו בפרוייקט שהיה רווחי ביותר, ועוכב על-ידי העיריה באורח רשלני במשך למעלה משנתיים, בעוד הבקשה הנוכחית לסיום ההתקשרות ולחילוט הערבות נעשית בחוסר תום-לב, ובכדי לחסוך עלויות הקשורות במדד תשומות הבניה. מוסיפים בעלי השליטה וטוענים כי הבנק הבינלאומי שוקל שיקולים זרים, ואדיש לטובת החברה, וזאת באשר בידו פקדון נוסף השייך לחברה שהוא מעוניין לחלטו, ואי לכך הוא מסכים לשאת בעלות של הסכם פשרה הפסדי ובלתי ראוי.

בנק הפועלים מצטרף לעמדת בעלי השליטה לשעבר, וטוען כי הפשרה הינה הפסדית במובהק; כמו כן, לשיטתו, משנקבע כי אין תוחלת בהקפאת ההליכים, הרי שאין טעם כלשהו כי הנאמן דווקא יהא מי שיזדרז ויחתום על הסכם פשרה.

עד כאן טיעוני הצדדים, ולהלן החלטתי;

4.         אין צורך להכביר מילים אודות ההלכה הידועה והמושרשת, כי לבעל תפקיד הממונה לנהל את ענייניה של חברה חדלת פרעון מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע לאורח הפעלתה, ובית המשפט אינו ממהר להתערב בו ולהחליף את שיקול דעת בעל התפקיד בשיקול דעתו שלו. דברים אלו נכונים במיוחד בשאלות שהן כלכליות בעיקרן, או קשורות להערכות (אשר מטיבן אינן מדוייקות לחלוטין) של סיכוי וסיכון במהלכים כלכליים ומשפטיים כאלו ואחרים.

הטעמים לאותו "איפוק שיפוטי" בו נוקט בית המשפט בכל הנוגע להחלטות כלכליות של בעל התפקיד הינם מגוונים; בין היתר, מושכלה חשובה היא, כי בעל התפקיד המנהל את החברה בפועל ובא במגע בלתי-אמצעי עם העניינים הקשורים בה, עשוי להתמצא בענייניה טוב יותר מבית המשפט שמעורבותו עקיפה יותר, ומוגבלת לבירורים ספציפיים בשאלות ומחלוקות המועלות בפניו.

חשובה אף יותר הינה המושכלה, לפיה ניהול יעיל של הליך חדלות פרעון, ובעיקר הקפאות הליכים, דורש לא פעם פעולות והחלטות מהירות. מתן היתר לצדדי ג' לאלץ את בעל התפקיד להתדיין מולם על כל החלטה עקרונית בערכאות - כולל לא פעם ניהול הליך הוכחות, שלא לדבר על זכות ערעור אפשרית - היתה שמה לאל כל יכולת לקבלת החלטות מהירה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף באותם עניינים, שהם מעצם טיבם פרי הערכה הצופה-פני עתיד, ואשר יתכן מאד כי יש להם מספר פתרונות שונים, לעיתים אף מנוגדים, שלא תמיד ניתן לנחש בוודאות ומראש מי מהם הוא הנכון או הכדאי ביותר.