החלטה בתיק פשר 1672/01

עסקינן בערעורם של כונסי הנכסים (להלן: "המערערים") של חברת אברהם כהן ושות', חברה קבלנית בע"מ- בפירוק (להלן: "החברה") על החלטתו של המנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב (להלן: "המנהל המיוחד")  אשר מונה במסגרת הליכי פירוקה של החברה. באותה החלטה נדחתה תביעת החוב אשר הוגשה על ידי המערערים מן הטעם של איחור בן 45 יום בהגשתה.

1.         המערערים מונו לצורך רישומם של בתים אשר נבנו על ידי החברה כבתים משותפים, לשם סילוק שיעבודים וחובות אשר רבצו על בתים אלה, ולשם רישום הדירות המצויות באותם בתים לטובת רוכשי הדירות. נשייתם של המערערים נובעת מפסק דין חלוט שניתן בבית המשפט העליון ביום 17/7/2001, אשר מכוחו חויבה החברה לשלם להם סכום של כ-900,000 ש"ח. על יסוד חוב פסוק זה, הגישו המערערים את בקשת הפירוק כנגד החברה.

2.         צו הפירוק ניתן ביום 29/5/2002. תביעת החוב מטעם המערערים הוגשה ביום 20/1/2003, באיחור של 45 יום כאמור.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובות הצדדים לה, סבורה אני כי דין הערעור להידחות.

3.         בטרם אדון במחלוקת לגופה, אציין כי המערערים כלל לא הגישו תצהיר התומך בהודעת הערעור, ודי בכך כדי לדחותו על הסף, אולם אוסיף כי דין הערעור להידחות אף לגופו כפי שיובהר להלן.

4.         טענתם העיקרית של המערערים הינה כי המועד להגשת תביעות החוב על ידי המערערים הוארך על ידי כונס הנכסים הרשמי מכללא או בהתנהגותו של הכנ"ר במשך שנתיים וחצי עובר למתן צו הפירוק, ואף במשך שלוש וחצי שנים לאחר מתן הצו. כך למשל, טוענים המערערים כי במשך שנתיים וחצי, שחלפו מיום הגשת תביעת החוב, לא הועלתה על ידי מאן דהוא טענה כלשהי  ביחס לאיחור בהגשתה.

5.         לא מצאתי לנכון להאריך בשלל טענותיהם של המערערים בדבר התנהגותו של הכנ"ר אשר בה לדבריהם יש כדי להוות הסכמה מכללא. די באמור בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל כדי לשלול את טענתם זו.  הוראת הסעיף קובעת כדלקמן:

"נושה רשאי להגיש תביעות חוב שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעות חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו החלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע."

(ההדגשות שלי- ו.א)

מלשון הסעיף עולה כי הכונס הרשמי, או בעל התפקיד, אינם רשאים ליתן ארכה בהתנהגות או מכללא. הכנ"ר או בעל התפקיד אינם יכולים לחרוג מהדין, והדין בעניין זה ברור.

זאת ואף זאת; בכל האמור ב"טעמים מיוחדים שיירשמו", חלה גישה נוקשה להארכת מועד. פרשנות ס' 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל הובהרה במסגרת החלטתי בפש"ר 237/97 לבידי זהב נ' שדה כדלקמן:

"משמעותו של סעיף זה היא קביעת 'רף קשיח' להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בו בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל , ובעיקר, אל חובות שאינם שנויים במחלוקת מהבחינה המהותית, ואשר לא הייתה מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד".

6.         טוענים המערערים כי הם למעשה הנושים היחידים של החברה אשר על נשייתם אין מחלוקת, באשר תביעת החוב של שלטונות מע"מ הוגשה באיחור של כחצי שנה, ואילו חברת אלכסנדר בע"מ וה"ה יהודית אורן ואלכסנדר אורן טוענים לנשייה מובטחת, אלא שנשייתם המובטחת לא הוכחה, ואף לא ברור מקור החוב הנטען על ידם. אשר על כן סבורים המערערים כי לא ייגרם לכל גורם שהוא נזק מהארכת המועד.

אכן, טעם מרכזי להגשתן של תביעות חוב בתוך סד המועדים אשר נקבע בחוק עניינו הסתמכותם של נושים אחרים על מצבת הנשייה לאחר המועד האחרון להגשת תביעות חוב. לעניין זה ציינתי במסגרת החלטתי בפש"ר 1021/98,  בש"א 5844/04, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד ערן קאופמן, כהאי לישנא:

"אין חולק, כי הגשת תביעות חוב במועד נתפסה בידי המחוקק כעניין עקרוני, ולא פרוצדורלי גרידא. זאת, באשר לפי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים זכות מהותית, כי בחלוף המועד להגשת תביעות החוב, ידעו אל-נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו" במאוחר."

            אמנם, היה והמערערים דנן אכן היו הנושים היחידים בתיק שזה, ייתכן שהיה בכך כדי להוות טעם התומך בערעורם, אלא שאלה אינם פני הדברים. המערערים מציינים בבקשתם כי הם "הנושים היחידים של החברה שעל נשייתם אין מחלוקת " (ההדגשה במקור- ו.א), אולם אין בכך כדי ליתן טעם מדוע יתקבל ערעורם, ותינתן עדיפות לחובם על פני נושים אחרים אשר החובות הנטענים על ידם מצויים במחלוקת משפטית התלויה ועומדת לפתחו של בית המשפט. לא אוכל לקבל טענה שממנה יתפרש כי חוב שאינו במחלוקת, מותר על רעהו המצוי בבירור בפני בית משפט. אוסיף כי ביום 10/11/2005 ניתנה החלטתי בתיק זה במסגרת בש"א 19518/04, בה הוריתי להעביר את הדיון במחלוקת סביב הזכויות בנכס המכונה חנות 33 (ואשר לטענת המפרקת הינו נכסה היחידי של החברה שבפירוק) לערכאה אזרחית מתאימה. באותה החלטה אף ציינתי כי:

"טוענות החברות הקשורות כי הן הבעלים בנכס תוך שהן מסתמכות בין היתר על הערת אזהרה הרשומה לזכותן מאז 1991. לכך יש לצרף את טענת חברת אלכסנדר בע"מ והאדונים אלכסנדר ויהודית אורן אשר טוענים גם הם מצידם לרישום משכנתא בנכס."

הנה כי כן, המערערים אינם הנושים היחידים בתיק זה, ועניינם של יתר הנושים עודו מתברר. 

7.         סוף דבר;