החלטה בתיק פשר 1596/98

זוהי בקשה לביטול החלטתי מיום 27/5/07 במסגרת בש"א 15887/06, אשר ניתנה במעמד צד אחד ובמסגרתה חויב רו"ח אמנון חגין (להלן: "המבקש" או "רו"ח חגין") להמציא מסמכים למפרק חברת זלמן ירושלמי בע"מ, עו"ד אבנר מנוסביץ (להלן: "המפרק") ואף חויב בהוצאות המפרק בסך 6,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

1.         המפרק הגיש ביום 17/7/06 בקשה למתן הוראות במסגרתה ביקש להורות לרו"ח חגין, להמציא לו או לרו"ח מטעם המפרק (רו"ח נחום שיימן) כל מסמך שקשור לחברה והדרוש לסיום מאזני החברה והגשתם לרשויות המס. בין היתר, טען המפרק כי לא ניתן לקדם את הליך בירור תביעות החוב והכרעתן עד שלא יומצאו המסמכים הנדרשים על ידי רו"ח חגין.

לאחר שנתבקשה תגובת הכנ"ר (בהחלטה מיום 19/7/06) ונתבקשה תגובת רו"ח חגין ( בשתי החלטות מיום 14/12/06 ומיום 1/4/07) ניתנה החלטה במעמד צד אחד ובה התקבלה בקשת המפרק, תוך השתת הוצאות על רו"ח חגין (להלן: "ההחלטה הראשונה").

2.         הבקשה דנן, אשר במסגרתה עותר המבקש לביטול ההחלטה הראשונה, הוגשה רק ביום 14/1/08, דהיינו למעלה משבעה חודשים (!!) ממועד מתן החלטתי. בבקשתו טוען המבקש טענות עובדתיות-פרוצדוראליות ומהותיות גם יחד.

במסגרת הטענות העובדתיות טוען המבקש כי המפרק שלח למשרדי המבקש העתק מההחלטה מיום 19/7/06, אלא שמכיוון שבהחלטה זו נתבקשה תגובת הכנ"ר, ומכיוון שלא צורפה לפקס הבקשה עצמה, לא היה ברור במה מדובר. בעקבות בירור שערך רו"ח ממשרדי המבקש (רו"ח רוזנה בורג), נשלח אליה מכתב מטעם רו"ח שיימן (מטעם המפרק) ביום 31/7/06 ובו פורט הרקע להחלטה שנשלחה בפקס, אם כי ככל הנראה לא נשלחה הבקשה עצמה.

בניגוד לאמור לעיל, טוען המבקש (במה שנראה כסתירה עובדתית בטענותיו הוא, ואחזור לנקודה זו בהמשך), כי למד לראשונה על עצם ניהול ההליך רק ביום 18/4/07 , בחלוף כתשעה חודשים מיום פתיחת הבקשה, כאשר לראשונה מסר לו המפרק העתק מבקשתו באמצעות מסירה למשרד רואי החשבון בו המבקש שותף. לטענתו, הוא לא שהה באותה תקופה בארץ (ואינו שוהה בה בקביעות אף עתה), ורו"ח ממשרדו (רו"ח רוזנה בורג) פנתה לקבלת ייעוץ וייצוג משפטי בשמו. לאחר לימוד פרטי הבקשה, התקיימה שיחת טלפון בין בא כוחו לבין בא כוח המפרק רק ביום 21/5/07, כאשר בשיחה זו נודע למבקש לראשונה, לטענתו, כי ניתנה החלטת בית המשפט מיום 1/4/07 למתן תגובה. לטענת המבקש, הובהר בשיחה כי אין בידיו או בידי משרדו כל מסמכים שנוגעים לחברה, למעט מסמכים שנמסרו בעבר לחברה ולרשויות המס, וכי המבקש פנה עוד בשנת 2003 למפרק במכתב ובו ביקש להסדיר את החזרת המסמכים שבידיו לידי החברה. עוד טוען המבקש כי בא כוח המפרק לא טרח לציין בפניו במהלך שיחותיהם כי הוגשה בקשה מטעמו (ביום 10/5/07) למתן החלטה בהיעדר תגובה.

3.         לאחר שניתנה החלטתי (בהיעדר תגובת המבקש) מיום 27/5/07, שלח המבקש לבא כוח המפרק (ביום 7/6/07) מכתב המפרט את עמדתו ביחס לבקשה ולאחר מכן נשלחו שני מכתבים נוספים ובהם התבקש המפרק ליתן הסכמתו להארכת מועד להגשת בקשה לביטול החלטה עד לסיום בירור העניין ביניהם. ואכן, המפרק הסכים להארכת מועד "מספקת" (כלשונו), במידה ולא תתקבלנה טענות המבקש על ידו. ביום 11/11/07 נשלחה למבקש תגובת המפרק ביחס לטענות המבקש וחילופי מכתבים נוספים התבצעו בימים 28/11/07 (תגובת המבקש למכתב המפרק) וביום 5/12/07 (תגובת המפרק).

בעקבות ההתכתבויות, ולאחר שהבהיר המפרק כי אינו מקבל את טענותיו המהותיות של המבקש וכי אינו מוכן ליתן הסכמתו לביטול ההחלטה (להבדיל מהסכמתו להארכת מועד "מספקת" להגשת בקשת ביטול), הוגשה הבקשה דנן ביום 14/1/08. המבקש טוען כי מבחינה מהותית יש לבטל את ההחלטה הראשונה, וזאת מכיוון שהמסמכים הנדרשים (הנוגעים לשנים 1998-1999) הוגשו לחברה מספר שנים קודם לכן וכי אין בידיו מסמכים נוספים הקשורים לחברה, ומשכך הסעד שניתן אינו צודק.

4.         המפרק מתנגד לבקשה דנן ומציין כי עד עתה לא מילא המבקש אחר החלטתי הראשונה ועדיין נמצאים בידיו המסמכים המבוקשים, בגינם הוגשה מלכתחילה הבקשה המקורית. המפרק טוען כי קיימת סתירה בטענות המבקש בדבר המועד בו נודע לו על הבקשה, וכי עולה מבקשתו דנן שרו"ח בורג (אשר עובדת במשרדי המבקש ופעלה לכאורה מטעמו) ידעה על הבקשה סמוך למועד הגשתה. למרות זאת רק כמעט שנה לאחר מכן (ביום 17/5/07) פנה המבקש, באמצעות בא כוחו, והעלה טענותיו כלפי המפרק. כמו כן, מצביע המפרק על השיהוי שנקט המבקש גם לאחר שנודע לו (לטענתו לראשונה) על הבקשה (ביום 18/4/07), כאשר בא כוחו פנה למשרדי המפרק רק לאחר שלושים יום לצורך בירור הדברים.

המפרק מתנגד גם לטענותיו של המבקש בנוגע להגשת הדוחות בעבר וחוזר על עמדתו כי בידי המבקש מסמכים שונים הדרושים לניהול הליך הפירוק, ובהם מסמכים מהשנים 1998-1999.

5.         תגובה מפורטת ומקיפה הוגשה מטעם כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"). עמדת הכנ"ר הינה כי על המבקש לשתף פעולה ולהעביר לידי המפרק כל מסמך הנדרש על ידו, ואשר נוגע לחברה דנן.

עמדת הכנ"ר בנוגע למחלוקת העובדתית בין הצדדים בשאלת מועד "ידיעת" המבקש על הבקשה הינה כי אין לקבל את עמדת המבקש לפיה נודע לו לראשונה על הבקשה רק ביום 1/4/07, וכי כאשר התקבלה ההחלטה במשרדי המבקש מיום 19/7/06 (אשר בה נתבקשה תגובת הכנ"ר). קיימת חובה לבדוק מהי אותה בקשה בגינה התקבלה ההחלטה (גם אם נראה כי המבקש אינו צד לבקשה). לאור העובדה שרו"ח בורג ביצעה בירור כאמור, אך לא קיבלה לידיה את הבקשה עצמה, היה עליה או על מי מטעמו של המבקש לדאוג לצלם את הבקשה ולעיין בה, ולא להמתין קרוב לשנה ואז לטעון כי דבר הבקשה לא נודע לו. כמו כן, מצביע הכנ"ר על המכתבים שהוחלפו בין רו"ח בורג לבין רו"ח שיימן (מטעם המפרק) בחודשים יולי ואוגוסט 2006 ובהם הובהר לרו"ח בורג במה עוסקת הבקשה, תוך פירוט המסמכים הנדרשים. 

לגופו של עניין; עמדת הכנ"ר בנוגע למסמכים משנת 1998, אשר המבקש טוען כי הועברו לפני שנים לידי המפרק, הינה כי על הצדדים להסדיר את החזרת המסמכים לידי המפרק. הכנ"ר מציין כי ממכתבי המבקש עולה כי המבקש מעוניין למסור את המסמכים הללו ואין כל מניעה לעשות זאת.

בנוגע למסמכים משנת 1999, אשר לטענת המפרק מצויים בידי המבקש, תומך הכנ"ר בעמדת המבקש. הכנ"ר סבור כי, ככל הנראה, אין בידי המבקש מסמכים משנת 1999 למעט אמסכתאות על תקבולים בגין דמי שכירות לשנה זו, כפי שעולה מהדוחות שהוכנו לשנה זו על ידי המבקש, ועל כן בנוגע לשנה זו, אין בידי המבקש מסמכים כלשהם אשר עליו להעבירם לידי המפרק.

עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי;

6.         תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי מעגנת את סמכותו של בית המשפט לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים..." (ההדגשות אינן במקור, ו.א.)     

בעניין זה נהוג להפריד בין ביטול מחובת הצדק, כאשר ההחלטה (או פסק הדין) פגומה, ובדרך כלל הפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, לבין ביטול על פי שיקול דעת, כאשר ההחלטה אינה פגומה (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), עמ' 342-343).

ההבדל בין שני סוגי הביטול נובע מהתפיסה המשפטית הבסיסית כי בהיעדר המצאה כדין, ההחלטה אינה ראויה ויש לבטלה, מבלי להותיר שיקול דעת לבית המשפט.