החלטה בתיק פשר 1579/03

עסקינן בערעורה של אדאן יהלומים בע"מ (להלן: "המערערת") על החלטה מיום 10/1/2006 של המנהל המיוחד לנכסי החייב שטיינברג גיורא (להלן: "המנהל המיוחד" ו- "החייב", בהתאמה), בה דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב שהגישה המערערת בגין איחור בהגשתה.

צו הכינוס ניתן לחייב ביום 12/6/2003. כחודש לאחר מכן, ביום 16/7/2003, פורסם דבר מתן הצו בעיתונים יומיים ובהם "גלובס", "מעריב", ו-"ידיעות אחרונות". וביום 24/7/2003 פורסמה הודעה זו אף ברשומות.

המערערת הגישה את תביעת החוב ביום 28/7/2005, כשנה וחצי לאחר המועד האחרון להגשת תביעת חוב, וזאת מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד, ומבלי שהוגש תצהיר תומך . 

המערערת טוענת כי חובו של החייב אינו שנוי במחלוקת, וכי קבלת תביעת החוב שהגישה לא תגרום כל נזק לנושים האחרים, וזאת מאחר שלא אושר הסדר נושים, וטרם חולק דיבידנד.

המערערת מוסיפה כי לא ידעה על כניסת צו הכינוס לתוקפו, וזאת לאור התנהגותו של החייב אשר נמנע מלשלוח הודעה אישית אליה בדבר מתן הצו. התנהגות אשר לטענתה עולה כדי חוסר תום לב מצד החייב.

המערערת מוסיפה וטוענת כי המנהל המיוחד לא צרף להחלטתו בדבר דחיית תביעת החוב העתק מהודעת מתן הצו אשר פורסמה בעיתונות.

עד כאן העובדות בקצירת האומר, ולהלן החלטתי;

1.         לאחר שעיינתי בבקשת הערעור ובתגובות הצדדים לה, סבורה אני כי דין הערעור להידחות.

            ס' 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי:

"נושה רשאי להגיש תביעות חוב שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעות חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו החלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע."

ההלכה בעניין זה ברורה. אכן, קיים טעם להגשתן של תביעות חוב בתוך סד המועדים אשר נקבע בחוק, ואשר נתפס בידי המחוקק כעניין עקרוני ולא פרוצדוראלי גרידא . זאת, באשר לפי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים אחרים זכות מהותית , כי בחלוף המועד להגשת תביעת החוב, ידעו אל נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו" מאוחר.

2.         פרשנות ס' 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל הובהרה במסגרת החלטתי בפש"ר 237/97 לבידי זהב נ' שדה, ממנה עולה כי בכל האמור ב"טעמים מיוחדים שיירשמו", חלה גישה נוקשה להארכת מועד . באותה החלטה ציינתי כהאי לישנא:

"משמעותו של סעיף זה היא קביעת 'רף קשיח' להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בו בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות שאינם שנויים במחלוקת מהבחינה המהותית, ואשר לא הייתה מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד".

(ההדגשה אינה במקור- ו.א)

3.         לא מצאתי בטיעוניה של המערערת כדי להצדיק הליכה בדרך אחרת מזו אשר נקבעה בהחלטתי בעניין לבידי זהב, וביתר שאת לאור האחור הגדול במקרה שבפני.

4.         פרסום צו הכינוס, יוצר חזקה חלוטה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית של הנושים בדבר מתן צו הכינוס. ודוק; המערערת אינה טוענת, כי צו הכינוס לא פורסם. כל שנטען על ידה בעניין זה הוא כי המנהל המיוחד לא צירף להחלטתו העתק מההודעה לעיתונות ולרשומות בדבר מתן צו הכינוס.  ראה לעניין זה רע"א 6610/97 בנק הפועלים נ' הכנ"ר, בו קבעה כבוד השופטת דורנר כי אי ידיעה סוביקטיבית של הנושה על הליכי פשיטת הרגל, אינו מהווה כשלעצמו, 'טעם מיוחד' להארכת המועד להגשת תביעות חוב.

            מוסיפה המערערת, ומפנה לתמיכה בטענותיה אל החלטת חברתי, כבוד השופטת וילנר בבש"א (חיפה) 8166/05 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה ואח', בו קבעה כדלקמן:

"הפגיעה בקניינו של הנושה, אשר לא ידע (סוביקטיבית) על מתן צו הכינוס, ובשל כך לא הגיש תביעת חוב במועד, היא בלתי מידתית. הדברים מקבלים משנה תוקף באותם מקרים בהם אי הידיעה מקורה במחדל ו/או בהתנהגות החייב וכן במקרים בהם החוב אינו שנוי במחלוקת ותביעת החוב הוגשה באיחור קל . בנסיבות כאלה, ראוי לטעמי לנקוט בגישה מקילה עם הנושים אשר לא ידעו, סוביקטיבית, על צו הכינוס . "

ועוד ציינה שם: