החלטה בתיק פשר 1554/03

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין שבעה מעובדיה לשעבר של חברת קומגייטס לבין המוסד לביטוח לאומי, שעיקרה פרשנותה של הוראת קיזוז שנעשה בתביעות החוב שאושרו לעובדים. בעת שאושרו תביעות החוב של העובדים, ומאחר ובאותה עת גרס המוסד לביטוח לאומי כי אין להכיר ברכיב דמי הודעה מוקדמת במסגרת תביעות חוב של עובדים, פנו מספר עובדים לביטוח הלאומי, בתקופת ההודעה המוקדמת, וקיבלו ממנו דמי אבטלה. לאחר מעשה, ניתנו פסיקות אשר שללו את עמדת המוסד לביטוח לאומי בעניין דמי הודעה מוקדמת - תחילה בבית המשפט של פירוק, וביום 4.9.06 אף בתקדים מחייב של בית המשפט העליון, אשר ניתן בע"א 10961/04 מפי כב' השופט רובינשטיין.

הצדדים אינם חלוקים בכך, כי אין זה ראוי או אפשרי כי עובד יקבל "כפל גמלה" - קרי, יזכה לתשלום דמי הודעה מוקדמת ולדמי אבטלה על אותה תקופה. בכל הנוגע למרבית עובדי החברה, לא התעוררה כל בעיה בעניין הקיזוז, באשר הסכומים שנפסקו להם היו נמוכים מהתקרה המקסימלית אליה מוגבלות גמלאות המוסד לביטוח לאומי על-פי דין. המצב שונה בעניינם של שבעת העובדים המבקשים, אשר הסכום המגיע להם גבוה מ"תקרת הגימלה".

לשיטת העובדים, מן הראוי לקזז את דמי האבטלה שקיבלו ממלוא המגיע להם על-פי תביעת החוב , בעוד שלשיטת הביטוח הלאומי, נעשה הקיזוז במישרין מול רכיב ההודעה המוקדמת, ולמעשה - בלא להתחשב בהפחתה שנעשתה מניה וביה בסך המגיע לעובדים.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.         טרם אעבור לדון במחלוקת לגופה אעיר, כי בנסיבות המקרה קיים טעם דיוני כבד משקל, אשר דומה כי די בו לכשעצמו בכדי לקבל את הבקשה: משהוברר באורח חד-משמעי, כי המנהל המיוחד פסק לעובד סכום פלוני, הרי שלפי הדין שנקבע בעניין פש"ר 66/98 איזדורפר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, הרי אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לעשות "דין לעצמו", ולהתעלם מהקביעה, קל וחומר שאין הוא רשאי לעשות זאת, לאחר שהתמהמה במשך תקופה ארוכה ולא טרח לענות כלל ועיקר לפניית עובדים.

לפי אותה פסיקה, אשר אושרה בידי בית המשפט העליון והפכה בכך להלכה פסוקה, הרי שאם חלק המוסד לביטוח לאומי על קביעות המנהל המיוחד, היה עליו לערער עליהן לבית המשפט של פירוק במועד שנקבע, ולכל היותר לנסות ולהשיג הארכת מועד להגשת הערעור נוכח עומס העבודה המוטל על פקידיו. משלא עשה כן, הפכה ההחלטה חלוטה, וחובת המוסד לביטוח לאומי לשלם את המגיע על-פיה בלא סייג. דברים אלו נדונו בהרחבה והוכרעו הן בפסיקת בית המשפט המחוזי והן בפסיקת בית המשפט העליון אשר אימצה אותה, ואין לי אלא לאמץ את אותן הנמקות כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו.

2.         יוצא, כי די בכך בכדי לקבל את בקשת המבקשים 1-7, אלא שפטור בלא כלום אי אפשי, באשר דומה כי עמדת המוסד לביטוח לאומי בעייתית ובלתי מוצדקת אף לגופו של עניין.
אכן, מניסוחה הכללי של החלטת בית המשפט בדבר קיזוז דמי האבטלה ניתן להגיע, בפרשנות מילולית, לתוצאה ההולמת את עמדת המוסד לביטוח לאומי. אלא מאי? אין להתעלם מכך כי עניין לנו בהחלטה כללית, אשר ניתנה לגבי קבוצה גדולה של עובדים , אשר לגבי רובה המכריע לא היתה קיימת כל בעייתיות בכל הנוגע לאותו קיזוז.

לשון אחר: אותה בעייה ספציפית של קבוצת העובדים הקטנה הניצבת בפני בבקשה זו כלל לא עמדה בפני בית המשפט באותה עת, ולכן אין להסיק כל מסקנה מניסוחה של הוראת הקיזוז הכללית, שהתייחסה לכלל עובדי החברה .

3.         מהו הדין, אם כן, בעניינם של המבקשים?

קיזוז נעשה, מעצם טיבו, בין סכומים נגדיים המגיעים לצדדים האחד מהשני. בנסיבות המקרה, מדובר בסכום תביעת החוב שחייב המוסד לביטוח לאומי לשלם מחד גיסא, ובזכות המוסד לביטוח לאומי להשבה של סכום ששולם בטעות מאידך גיסא.

בנוסף לאותם חיובים, ולמעשה - באורח מוסף ו"חיצוני" להם, יצר המחוקק הגבלה נוקשה בדין, בדמות "תקרה" שמעבר לה אין הביטוח הלאומי חב בתשלום הסכום המגיע לעובד. לשיטתי, אין באותה הגבלה בכדי לאיין את מלוא תביעת החוב, בבחינת היתה "Void" לכל דבר ועניין, אלא אך הגבלה או מעין פטור שניתן למוסד לביטוח לאומי מביצוע יתרת התשלום הלכה למעשה.

יוצא, כי צודק ונכון לשיטתי לקבוע, כי קיזוז החיוב הנגדי יעשה מסכומה הכולל של תביעת החוב, כאשר רק לאחר מכן, בשלב השני, תעשה בדיקה האם התביעה אינה עולה על "תקרת הגימלה", כאשר אם מתברר כי התשובה חיובית, ישלם המוסד לביטוח לאומי אך ורק את הסכום המקסימלי הקבוע בדין, עד לאותה "תקרה" סטטוטורית.

4.         זאת ואף זאת: אף אם עסקינן במחלוקת פרשנית, כאשר ניתן לכאורה לפרש את הדין אף באורח שונה, הרי ספק גדול אם ראוי לפרשה דווקא לטובת המוסד לביטוח לאומי, להבדיל מאשר לטובת העובדים, אשר הינם אליבא דכולי עלמא הצד הנפגע והחלש, הן מבחינה פיננסית והן ביכולת מיקוח והשפעה על הוראות הדין.

זאת ואף זאת; אני מתחזקת במסקנתי זו נוכח העובדה כי אין עסקינן במקרה בו ביקשו עובדים, בחוסר תום-לב, לקבל למעלה מן המגיע להם. נהפוך הוא; דומה, כי עצם הבעיה והמחלוקת נוצרה דווקא בשל התנהלות המוסד לביטוח לאומי, אשר פירש את הדין במשך שנים באורח בלתי נכון ובלתי צודק. אלמלא מדיניות זו, אשר השוותה את דמי ההודעה המוקדמת, שלא כדין, לפיצויים עונשיים של הלנת שכר, לא היו הבעיה והמחלוקת אשר בפני באות לעולם כלל ועיקר. אי לכך, ואף מסיבה זו, אין ליתן יד לפרשנות המטיבה בנסיבות העניין עם המוסד לביטוח לאומי, ומרעה את מצבם של העובדים.

מעבר לדרוש אעיר, כי יש ממש אף בטענת העובדים כי פרשנות המוסד לביטוח לאומי יוצרת תוצאה אשר קשה לקבלה, לפיה ככל שהעובד זכאי ליותר לפי תביעת החוב, כך קטן בפועל הסכום המשולם זאת. גם אם יתכנו נסיבות בהם מביאים הכלים הפרשניים לכך כי לא יהיה מנוס מקבלת תוצאות מסוג זה, הרי שככל שניתן לפרש את הדין באורח אחר שהינו הגיוני והולם את תכליתו, הרי שראוי להמנע מסוג פרשנויות שכזה, אשר יוצר אי-נוחות, וזאת בלשון המעטה.

5.         לאור האמור לעיל, דין עמדתם של מבקשים 1-7 להתקבל, וזאת מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד. בנסיבות המקרה, ונוכח ההסכמה בין המוסד לביטוח לאומי לבין מבקש 8, מתייתרת ההכרעה במחלוקת הנוספת שעלתה בעניינו.

בנסיבות המקרה, לאור התוצאה אליה הגעתי וכן לאור השיהוי שנפל בהגשת תגובות המוסד לביטוח לאומי, ישא המוסד לביטוח לאומי בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין של המבקשים 1-7, וזאת בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ לטובת כל אחד מהם . כל הסכומים דנן ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.