החלטה בתיק פשר 1500/02

מונח בפני ערעורו של מר עמרן שאולי (להלן: "המערער") על החלטת החוב של הנאמן להסדר הנושים של מבנה רב דירות בע"מ, אשר דחה את תביעת החוב שהגיש, חרף היותה מגובה לכאורה בפסק-דין חלוט. הנימוק העיקרי לדחיה היה, כי מאוחר יותר חתם המערער על מסמך מול החברה, בו הוא מוותר לכאורה על כל טענה ותביעה בנשוא המחלוקת. לטענת המערער, עסקינן בויתור המוגבל אך ורק לעניין נשוא אותו מסמך משפטי - קרי, ויתור על טענות לגבי הדירה אותה קיבל המערער באותו מועד, אך לא על יתר הטענות, אשר היוו, בין היתר, נושא לפסק הדין לטובת המערער.

הנאמן וכונס הנכסים הרשמי מבקשים את דחיית הערעור, וזאת הן מטעמים דיוניים - בשל איחור בהגשת הערעור עצמו, והן מטעמים לגופו של עניין.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

מקריאת טיעוני הצדדים עולה, כי אין ספק שהתנהלותו הדיונית של המערער לא היתה מיטבית, וזאת בלשון המעטה; בנסיבות המקרה, ראוי היה כי היה מגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, עד אשר יקבל את המסמכים המבוקשים מן הנאמן; עם זאת, ובהעדר החלטה אחרת, לא היה מקום להחשיב את ימי הפגרה כנמנים במסגרת מועד ארבעים וחמישה הימים להגשת ערעור.

מאידך גיסא, ספק גדול בעיני האם לא נפלו פגמים ושיהוי מסויים אף בהתנהלות הנאמן; אין עסקינן אך ורק בפרק הזמן הארוך אשר נדרש לו להכרעת תביעת החוב, אלא גם ובעיקר לעובדה, כי פניה פשוטה יחסית מטעם המערער לא טופלה אלא כעבור שלושה חודשים. לאור כל האמור לעיל (משך האיחור הנטען ושאר נסיבות המקרה), ספק גדול בעיני אם ראוי לחסום את זכות הערעור של המערער מטעמים דיוניים.

אוסיף ואעיר; אין עסקינן, בנסיבות המקרה, באיחור בהגשת תביעת חוב , לעניינו חלות הלכות נוקשות יחסית הנוגעות לזכותם המהותית של החייב (או של הגוף חדל הפרעון) ושל נושיו, כי תגובש מצבת תביעות סופית נגדם במועד. באותם מקרים, חלה ההלכה המיוחדת המגבילה הארכות מועד למצבים בהם לא יכול היה הנושה להגיש את תביעת החוב במועד. בנסיבות המקרה, עניין לנו בסוגיה דיונית גרידא.

לאור כל האמור לעיל, דין טענותיהם הדיוניות של המשיבים להדחות; עם זאת, היה וימצא כי הערעור לא היה מוצדק, יתכן והאיחור של המערער ילקח בחשבון בעת שאדון בשיעור ההוצאות .

עתה ראוי לעבור ולדון במחלוקת המהותית בין הצדדים.

אין ספק כי החברה הפרה חוזה אל מול המערער, ולא עמדה בחיובה למסור לו את הנכס נשוא ההסכם ביניהם. עניין זה נקבע בפסק-דין שהפך חלוט וניתן לאחר דיון משפטי לגופו של עניין. אין כל עילה להתערב בקביעות אלו כעת. השאלה היחידה הנתונה במחלוקת היא, מהו היקפה של תניית הויתור במסירת הדירה החלופית למערער - אשר אין ספק כי נחתמה לאחר פסק-הדין.
על-פניו, ספק גדול אם יכול היה הנאמן להסיק מסקנה כה גורפת מאותה תנייה, אשר נחתחמה כחלק מחוזה שנראה על-פניו כחוזה אחיד עליו הוחתם המערער; עיון בהסכם מלמד, לכאורה, כי הוא מתייחס אך ורק למסירת הדירה החדשה ולטענות אשר יכולות להתעורר בעניין זה בין קבלן לרוכש "רגיל"; בלא לקבוע מסמרות בעניין דומה כי ויתור על טענות כספיות משמעותיות שעניינן בהפרת חוזה אחר, ראוי שיעשה באורח מפורש. זאת גם, ובעיקר, לאור העובדה כי החוזה נראה על-פניו ככזה שנוסח באורח חד-צדדי על-ידי החברה.

לאור האמור לעיל, ומאחר וקיימים עניינים נוספים בעובדה שיש להכריע בהם בכדי לפסוק בתביעת החוב של המערער (כולל קביעת היקף החוב, במידה וקיים כזה), הרי שהתוצאה הנכונה היא, כי תביעת החוב מוחזרת לנאמן, בכדי שידון בה מחדש בהתאם להנחיות נשוא החלטתי זו.

בשלב זה, אינני מוצאת מקום לפסוק הוצאות; הוצאות הבקשה הנוכחית ידונו, במידה ויתעורר צורך בכך, בעת סיום ההליכים בין הצדדים. טוב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים ביניהם, ואם יהא צורך יוכלו להעזר אף בב"כ הכנ"ר.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום י"א בניסן, תשס"ו (9 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

תפארת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: