החלטה בתיק פשר 1494/00

מונחת בפני בקשתם של יצחק ומזל לוי (להלן: "החייבים"), כי אאשר הסדר שגובש בינם לבין בנק המזרחי המאוחד בע"מ. הבנק אוחז בנשיה מובטחת על נכס המקרקעין בו מתגוריים החייבים, ומהווה את הנושה המובטח היחיד בפשיטת הרגל של מר יצחק לוי (יוער, כי גב' מזל לוי, רעיית החייב, אינה מצויה בהליכי פשיטת רגל, אולם אף מחצית נכס המקרקעין השייכת לה משועבדת לבנק בגין אותה עילה). עניין לנו בהסדר, הנושא את הכותרת "הסכם והסדר לסילוק חובות"; ההסדר דנן כולל מכר בהסכמה של בית המגורים לרוכשים, לגביהם טוען הנאמן בפשיטת הרגל של החייב כי אינם אלא מקורבי החייב; כמו כן, כולל ההסדר אף סילוק חבותם של הוריו הקשישים של החייב, אשר אף ביתם משועבד לבנק בגין ערבויות שהעניקו לחברה שניהל החייב.

עיקרו של ההסדר הינו, העמדת החוב הכולל של החייב, רעייתו והוריו על סך של 395,000 דולר, אשר יסולק על-ידי מכר הנכס, וזאת באורח אשר ייתר הליכי מימוש ופינוי הוריו הקשישים של החייב מביתם. לשיטת הבנק, הרי שעניין לנו בויתור משמעותי מצידו, באשר ערכו של החוב המובטח גבוה בהרבה.

הבנק והחייבים מבקשים את אישור ההסכם, ואילו הנאמן בפשיטת הרגל מתנגד לכך באורח נחרץ, כאשר כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדתו. לשיטת הנאמן, סכומו האמיתי של החוב המובטח נמוך בהרבה - עמדה אותה הוא מנסה לתמוך במסמכים וראיות שונות, לרבות תצהיר של מנהל סניף בבנק משנת 2003, אשר כותב כי נכון לאותה עת, עמד חובו של החייב על כ-1.49 מיליון ש"ח בלבד, סכום הנמוך בהרבה מהאומדן שעורכים החייבים והבנק במסגרת הבקשה הנוכחית; מוסיף הנאמן וטוען, כי מאותה עת, ראוי להוסיף לחוב ריבית והצמדה כדין בלבד, להבדיל מריבית פיגורים בנקאית. כמו כן, טוען הנאמן כי לאור החלטות קודמות שניתנו בתיק זה, והאורח התמוה בו השתהה הבנק ממימוש הבטוחה, הרי שהזכות לממש (כולל שכר-הטרחה הנלווה לכך) עוברת לנאמן, וזאת בכפוף לקדימות המהותית המוקנית לנושה המובטח בחלוקת התמורה (למעט שכר טרחת הנאמן והוצאות המימוש). כונס הנכסים הרשמי מוסיף וטוען, כי אין מקום למכור את הנכס בלא התמחרות ראויה, וכי על המציעים לנסות ולהתמודד באותה התמחרות. מוסיף הנאמן וטוען, כי האורח בו נמנע הבנק ממימוש בטוחות אחרות (קרי, פינוי הורי החייב מביתם ומימושו) עולה לכדי חוסר תום-לב ופוגע בנושים הבלתי מובטחים.

החייבים והבנק, לעומת זאת, טוענים כי מאחר ורעיית החייב אינה פושטת רגל, הרי שבכדי לערוך מימוש באמצעות הנאמן יהא צורך בהליכים מורכבים של פירוק שיתוף, אשר יעכבו את המכר לאורך זמן, יגרמו לחוב לתפוח ויגרמו לתוספת הוצאות משמעותית לקופה.

בנוסף לאמור לעיל, שבה והתעוררה בין הצדדים מחלוקת, אשר נידונה בעבר הן בבית משפט זה והן בבית המשפט העליון, אודות מיהות הזכאי ל"הנחה" בדמות הפטור ממס שבח לו זכאי החייב; קרי, לאור העובדה כי החייב מסכים להשתמש בפטור המוקנה לו במסגרת המכר, האם זכאים הנושים הרגילים ל"נכס" בדמות הנחה במס, או חסכון בהוצאות לו זכה הנושה המובטח.

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי:

1.         עניין לנו בסכסוך הנדון בערכאות מזה כארבע שנים, ואשר היה נשוא התדיינות ופסקי-דין הן מצד בית משפט זה והן מצד בית המשפט העליון. זאת, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם במספר נקודות. בראשן הטענה, החוזרת ונשנית, ל"קרבה" בלתי אופיינית בין הנושה המובטח לחייבים מחד גיסא, וזהות בעל-התפקיד אשר יערוך את המימוש (ויזכה בשכר-הטרחה הלא מבוטל הכרוך בכך) מאידך גיסא.

הן בהחלטתי משנת 2003, והן בהחלטת בית המשפט העליון שבאה בעקבותיה נקבע, כי נושה מובטח המבקש לממש נכס חב חובת אמון וזהירות כלפי הנושים הרגילים, העשויים להפגע ממעשיו. במסגרת זו, הובעה תמיהה על האורח בו השתהה הנושה המובטח בהליכי המימוש, באורח שגרם לתפיחת החוב והזיק לכאורה לנושים הרגילים. מסיבה זו, נפסק על-ידי באורח חד-משמעי (קביעה אשר לא שונתה בפסיקתו של בית המשפט העליון), כי החל ממועד מסויים, לא יוכל הבנק להתפיח את חובו באמצעות שימוש בריבית פיגורים בנקאית, אלא שהחוב ישא אך ורק הצמדה וריבית כדין . זאת, במטרה למנוע מהנושה שהשתהה במימוש "להנות מעוולתו הוא".

2.         בית המשפט העליון פסק אף הוא לפי הכלל, כי על נושה מובטח המממש נכס חלות חובות אמון וזהירות כלפי יתרת הנושים, אולם בחר לישם את אותה חובה, בנסיבות המקרה, בדרך אחרת - הקניית פרק זמן קבוע לנושה המובטח לפתוח בהליכי מימוש.

אמנם, ספק גדול אם הנושה המובטח עמד בפרק הזמן אשר נקבע לו, אולם בקשה זו משמשת, למצער לשיטתו ולשיטת החייבים, דרך לסיים באורח מהיר וסופי את המחלוקת כולה, ולסגור באורח סופי את החבות כלפיו מתוך דמי המכר של הנכס המובטח. כבר בשלב זה אעיר, כי ספק אם ניתן לראות בהחלטת בית המשפט העליון "אולטימטום שאין אחריו דבר", ואשר מקץ מועד מסויים מעביר באורח אוטומטי , ובלא שיקול דעת את המימוש אל הנאמן; דומה כי עסקינן בהנחיה, אשר סובלת בחינה ובדיקה, לפי הנסיבות, הן של האחראים להמשך השיהוי במכר, והן של טיבן של שתי החלופות המוצעות בידי הצדדים. כל זאת, כזכור, כי כנגד הבנק מופעלת מניה וביה מעין "סנקציה" בגין השיהוי, וזאת נוכח הגבלתו מהשתת ריבים פיגורים על החוב.

3.         הסוגיה הראשונה והמרכזית אשר ראוי לבחון, לשיטתי, היא סוגיית גובה החוב, וזאת ביחס לערכו האפשרי של הנכס. לעניין זה, לא ירדתי לסוף דעתו של כונס הנכסים הרשמי, המבקש לנתק סוגיה זו משאלת זהות המממש, ואורח המימוש של הנכס. לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי השאלה הבסיסית אשר ראוי לשאול בעניין תחולת הלכת פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף בדבר הטלת פיקוח והגבלות על הנושה המובטח, אינה אלא - ראשית לכל - אותו יחס בין שיעורי החובות. כל זאת, כמובן, כאשר בנסיבות המקרה, די באומדן משוער אודות שני הנתונים דנן, ואין צורך בקביעה מדוייקת "ברמת הנקודה העשרונית".
בענייננו, אין חולק כי החלטתי הקודמת, כללה קביעה עובדתית לפיה החוב דאז (וכאמור, מאז עברו ארבע שנים) מגיע לכדי 1.9מיליון ש"ח לערך; על כך מסתמכים המבקשים והבנק במסגרת בקשה זו, אליה צורף תחשיב לפיו סכום זה, בליווית ריבית והצמדה כדין (להבדיל מריבית פיגורים בנקאית), מגיע כיום לסך העולה על 2.5 מיליון ש"ח.

להשלמת התמונה, אוסיף ואעיר כי בית המשפט העליון חזר על קביעה זו בהחלטתו בערעור, וקבע "אין חולק כי ערך החוב המובטח עולה על ערך הנכס". קביעה זה שימשה, בין היתר, בסיס חשוב להחלטת בית המשפט העליון להותיר את המימוש בידי הבנק, וזאת נוכח המושכלה אליה הגיעו שופטי ערכאת הערעור, לפיה דמי המימוש לא יועילו מניה וביה לנושים הרגילים, ואי לכך עלתה השאלה "עבור מי אנו עמלים" - או, במילים אחרות, מדוע במצב כזה יועבר המימוש לבעל תפקיד שהנושה המובטח אינו חפץ בו, והוא שיזכה בשכר הטרחה הכרוך באותו מימוש.

4.         במסגרת בקשה זו, מעלה הנאמן טענות הונאה והסתרת עובדות כנגד הבנק, ואשר עיקרן מתבסס על תצהיר אשר הגיש מנהל סניף בבנק ללשכת ההוצאה לפועל, בסמוך למתן החלטתי הראשונה, וממנו עולה כי אף לשיטת הבנק, לכאורה, עומד גובה על החוב על מעט פחות מ 1.5 מיליון ש"ח.

אלא מאי? ספק גדול בעיני, אם ניתן להתייחס להודעה זו כ"השתק פלוגתא" המאיינת מאליה את קביעתי הקודמת, שלא לדבר על קביעתו של בית המשפט העליון (וזאת מעבר לעובדה הדיונית, כי ספק אם קיימת סמכות בידי ערכאה כלשהי, מלבד בית המשפט העליון, מלערוך תיקון עובדתי בפסק דין של בית המשפט העליון, אף נוכח טענות כאלו של הנאמן).

לעניין זה אעיר, כי לא נסתרה טענת הבנק (המגובה בראיות לכאורה), כי התצהיר בו מדובר עוסק בחשבון אחד בלבד, בעוד שהחייב צבר יתרת חובה אף בחשבונות נוספים הכרוכים בערבויותיו לחובות החברה אותה ניהל.

5.         זאת ואף זאת; דומה כי בנסיבות העניין, יש להתחשב בסוגיה נוספת אשר לא זכתה למשקל מספיק בעמדות הנאמן והכונס הרשמי:

בנסיבות העניין, לבנק מספר יתרונות מובנים על הנאמן בפשיטת רגל, בכל הנוגע למימוש מהיר ויעיל של הנכסים. ראשית, אין ספק כי הנאמן אינו זכאי לבוא בנעליה של אשת החייב, שאינה פושטת רגל, ועליו לנקוט בהליכים להפריד את מסות הנכסים, בין אם מדובר בהליכי פירוק שיתוף ובין אם בכל הליך אחר. אין ספק, כי עניין לנו בפתרון אשר הינו, מעצם טיבו, סבוך ומסורבל, וכמעט בגדר וודאי שיתארך על פני זמן ויגרום לתפיחה נוספת של החוב, באורח המאיין כל סיכוי כי תוותר ממנו יתרה לנושים הרגילים. זאת, כאשר הנאמן מטפל בפירוק שיתוף ואחראי לחלקו של החייב, ואילו הבנק מוסיף להיות בעל הזכויות בדבר החלק האחר. בעניין זה, מן ראוי לציין באורח חד-משמעי, כי בית המשפט של פשיטת רגל אינו יכול להפקיע מהבנק את זכותו לממש נכסים השייכים לרעיית חייב, אשר אינה פושטת רגל בעצמה, ולא בכדי נוסחה החלטתי הקודמת בעניין המימוש כפי שנוסחה.

מעבר לאמור לעיל ראוי להעיר, כי אם אלך לשיטת הנאמן, והבנק יאלץ לנקוט הליכים נוספים כנגד הורי החייב הקשישים ולפנותם מביתם, הרי שעניין לנו בהליכים שאף הם אינם נטולי זמן ועלות; זאת, שלא לדבר על העובדה כי בסיומם, יתכן והורי החייב זכאים ככל הנראה לחזור אל קופת פשיטת הרגל בתור ערבים לחובותיו (סוגיה, שאין צורך להכריע בה בנסיבות המקרה דנן), דבר אשר עשוי - בין אם תתקבל תביעת חובם בסופו של יום ובין אם לאו, "להעשיר" את הקופה בסיכונים ועלויות נוספות.