החלטה בתיק פשר 1474/86

מונחת בפני בקשתם של מפרקי חברת נאות מרינה בע"מ, כי אמנע מ"אישור הוצאות הכינוס" של החברה, כפי שהוצאו בין השנים 1986 ל-1990, זאת הן מהטעם כי הכונס הוציא דה-פקטו הוצאות נכבדות , וזאת בלא לבקש את אישורו של בית המשפט טרם מעשה (או אף בסמוך לאחר המעשה), וכן מהטעם כי ההוצאות שהוצאו, לשיטתם, הינן מופרזות באורח יוצא דופן.

במסגרת בקשתם, מצביעים המפרקים על העובדה, כי בעוד שהחוב המקורי היה בסך 1.25 מיליון דולר, הרי שבמרוצת הכינוס, תפח ל-5.9 מיליון דולר, בשל ריבית חריגה, וזאת בנוסף להוצאות כינוס שעמדו על לא פחות מ-4 מיליון דולר (!). בעניין זה טוענים המפרקים, כי הוצאות השמירה והביטוח על הנכס היו מופרזות בעליל, וכמו כן, כי הבנק גבה בגין חשבון הכינוס ריביות ועמלות גבוהות, אשר חלקן בהוצאות הכינוס מתקרב ל 1.9 מיליון ש"ח (זאת, בנוסף על ריבית הפיגורים המירבית שנשא החוב עצמו).

מן הראוי להעיר, כבר בשלב זה, כי מאחר וההוצאות דנן הוצאו בפועל, וזאת בלא אישור מראש מטעם בית המשפט, הרי שמשמעותה האמיתית של הבקשה הינה חיובם של הכונס והבנק להחזיר את הסכומים שגבו, או מקצתם. בנוסף לאמור לעיל, טוענים המפרקים כי הכונס עיכב שלא כדין את סיום ענייני הכינוס, משום שהן הוא והן הבנק הפיקו תועלת מהתמשכותו. בעניין זה מציינים המפרקים, בין היתר, את העובדה כי כונס הנכסים קיבל טובת הנאה בגין העברת הביטוח של המלון - וזאת בצורת מימון נסיעה לחו"ל.

כונס הנכסים מתנגד נחרצות לבקשה. כתב הטענות שהגיש, שאורכו התקרב ל-60 עמודים (!), עסק ברובו בטענות סף. בין היתר טען הכונס, כי הבקשה התיישנה, וזאת חרף היותה המשך ישיר לבקשה שהוגשה כבר בשנת 1990. במהלך הדיון שנערך בפני, חזר בו הכונס מטענה זו, ואי לכך אין צורך להוסיף ולהדרש אליה במסגרת הבקשה הנוכחית. כמו כן, טען הכונס לחוסר נקיון כפיים מצד מגישי הבקשה, הן בגין שיהוי, והן בגין העובדה כי מאחר והנושים הרגילים של החברה נפרעו זה מכבר, אין המפרקים פועלים אלא למען עזבונו של בעל המניות ובעל השליטה בחברה, מר שיף (להלן: עזבון שיף). כמו כן, טוען הכונס כנגד אמינותם וערכם הראייתי של תצהירים שצורפו לבקשת המפרקים, בין היתר בגין תמיהות והעלמת עובדות נטענת. בנוסף, טוען הכונס כי חלים השתקי פלוגתא על חלקים בבקשת המפרקים, וזאת בעיקר בעניין טובת ההנאה שקיבל, וזאת בשל אמירה שצירף כב' השופט לויט להחלטתו מיום 18.3.91, כדלקמן:

" איני מייחס לעו"ד מולאור מעשה כלשהו הנגוע בזדון או בחוסר יושר"

לגופו של עניין, טוען הכונס כי ההוצאות שהוצאו על-ידו היו סבירות, וסכומן הגדול נובע בעיקר מהעובדה כי הליכי הכינוס התמשכו על פני שנים - וזאת לא בשל אינטרס נסתר של הכונס או הבנק, אלא בשל הליכי ערעור שהגיש מר שיף לבית המשפט העליון, במסגרתם הוצא צו

ע י כ ו ב    ב י צ ו ע    חלקי, אשר מנע את מכר המלון . כמו כן, קובל הכונס על גישת המפרקים, המנסים "לבוא איתו חשבון" על הוצאות כגון שמירה וביטוח, אשר אין ספק כי כל כונס סביר חייב היה להוציאם.

כונס הנכסים הרשמי מצטרף, באורח חלקי, לעמדת הכונס בעניין אחרון זה. במסגרת הדיון שנערך, הביעה באת-כוחו של הכונס הרשמי את דעתה כי ראוי לנקוט זהירות בבחינת הוצאות בדיעבד, בעיקר כאלו שהיו מוצאות בלאו הכי בכל מסגרת של כינוס או פירוק. זאת, חרף עמדתה כי בתיקים מסוג זה, קיימת חשיבות רבה לקבלת אישורו של בית המשפט להוצאות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, ניתנת החלטתי זו:

1.         עיון בכתבי הטענות מעלה, כי חרף המחלוקות הנכבדות בין הצדדים, הרי ש מרבית התשתית העובדתית אינה נתונה במחלוקת אמיתית בין הצדדים . אין ספק באילו מועדים החל ונגמר הכינוס; אין גם מחלוקת על כך כי הכונס אכן הוציא את ההוצאות הנזכרות בדו"ח שהגיש, ואשר המפרקים מבקשים שלא לאשרם, וכזה הוא המצב גם בעניינים אחרים שבעובדה. אין חולק (כפי שהודה גם בא-כוחו המלומד של הכונס בפה מלא במהלך הדיון) כי הכונס לא הגיש מעולם בקשה לאישור ההוצאות , לא בטרם הוצאו ולא סמוך לאחר הוצאתן.

עיקר המחלוקת נטושה אודות סבירותן של ההוצאות שהוציא הכונס; בעניין זה חלוקים הצדדים אודות סבירותן וקיומן של חלופות יעילות וזולות יותר, וכן על אמינותם של תצהירים שצירפו הצדדים. זאת, כאשר כל צד טוען כי תצהירי הצד שכנגד לוקים בתמיהות, חסרים פרטים מהותיים ואין ליחס להם כל משקל. אולם, ראוי להעיר כי איש מהצדדים לא ניצל את זכותו וביקש לערוך חקירות על תצהירים . אי לכך, לא נותר לי אלא להסיק מסקנות לגבי אמינותם והערך הראייתי שיש ליחס להם מתוך הגיונם הפנימי, ועל רקע השתלבותם או אי השתלבותם במסמכים ויתרת חומר הראיות.

2.         עובדת היסוד - אי הגשת בקשה כדין לאישור הוצאות, אינה שנויה, כאמור, במחלוקת עובדתית. אלא, שהצדדים חלוקים לגבי המשמעות שיש ליחס לה.

טרם אעבור להכריע בנסיבות המקרה לגופם, מן הראוי להעיר הערות מספר בכל הנוגע למשמעות אישורו או העדר אישורו של בית המשפט בכל הנוגע להוצאותיהם של בעלי תפקיד.
בעל תפקיד בהליכי חדלות פרעון, יהא זה כונס נכסים, מפרק, נאמן בפשיטת רגל או נאמן בהקפאת הליכים, נחשב כ"ידו הארוכה של בית המשפט". ככזה, אין צורך להכביר מילים על העובדה כי הוא חב חובות מוגברות של אמון, יושר וזהירות - הן כלפי קופת חדלות הפרעון אותה הוא מנהל, הן כלפי בית המשפט, והן כלפי צדדים שלישיים העשויים להפגע מפעולותיו. כל זאת, בכפוף לכל דין, ובכפוף לתפקידו המרכזי - מקסום ככל הניתן של קופת חדלות הפרעון לטובת ציבור הנושים, וניהול יעיל, הוגן וזהיר של הליכי חדלות הפרעון. חובה זו אינה נגרעת, גם כאשר פועל בעל התפקיד בתנאים קשים, או מול חייב (או בעלי שליטה בחברה חייבת), אשר נאבקים בו ואינם "מקלים על חייו".
(בעניין זה, ראה למשל את האמור בפש"ר 310/97, בש"א 9043/01, אלון לוין נ' שילר)

הדברים מקבלים משנה תוקף, לאור סמכויותיו של בעל התפקיד, שהינן לא פעם מרחיקות לכת, והעובדה כי אין הוא פועל בנכסיו שלו - אלא בנכסיהם של צדדי ג' (ואין נפקא מינא עם עסקינן בחייב, או בציבור הנושים), אשר נכפפים בדרך זו לכוחו של בעל התפקיד. בעניין זה, עשוי לא פעם להתעורר חשש מפני התעוררותה של "בעיית הנציג".

בנסיבות אלו, נקל לראות כי קיימת חשיבות עצומה לפיקוח יעיל, ובזמן אמת של בית המשפט, ובדרך-כלל גם של כונס הנכסים הרשמי, המשמש הן נציגם של ציבור הנושים הלא מובטחים, והן "ידיד בית המשפט". אחת המשמעויות והאיזונים שהציב הדין בכדי לטפל באותה "בעיית נציג" של בעל תפקיד הפועל בנכסי אחרים, הינה הדרישה לקבל אישור להוצאות הוצאות ולמהלכים משמעותיים הנעשים במרוצת הליך חדלות הפרעון.

בעניין זה, הזדמן לי להעיר בעבר כי: