החלטה בתיק פשר 1447/01

מונח בפני סכסוך שהתעורר בין מפרקה של חברת י.ש.ר מבני תעשיה באר-שבע בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה), לבין משרד התעשיה והמסחר ואשר עיקרו נסב על טענת המדינה כי השעבוד השוטף שלרשותה גובר על שעבוד קבוע מאוחר שנרשם לטובת בנק הפועלים (להלן: "הבנק").

לאחר שעניינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי עסקינן במחלוקת משפטית פשוטה, אשר אינה מצריכה בירור עובדתי כלשהו - באשר העובדות הדרושות להכרעה מצויות כולן במסמכים שצורפו לכתבי הטענות, אשר הם לכשעצמם (להבדיל מפרשנותם ונפקותם המשפטית) אינם נתונים במחלוקת אמיתית.

לאחר שעיינתי בטענות המדינה, מצאתי כי אין בהן ממש, ואלו נימוקי:

1.         השאלה המרכזית בה יש להכריע בנסיבות המקרה דנן הינה כדלקמן: האם התגבש השעבוד השוטף של המדינה בטרם נרשם השעבוד הקבוע הנוכחי לטובת בנק הפועלים? אם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, אזי אין ספק כי השעבוד המאוחר נדחה מפני השעבוד של המדינה, שהפך בעצמו לשעבוד קבוע לכל דבר ועניין.

מאידך גיסא, אם התשובה הינה שלילית, הרי שלטובת המדינה לא עומד אלא שעבוד שוטף אשר התיר במפורש רישום שיעבודים מאוחרים עדיפים עליו , תוך התייחסות מפורשת למקרה של שעבוד בנקאי מהסוג בו עסקינן כעת.

עיקר טענתה של המדינה, בעניין זה, הינה כי על פי סעיף 10 לאיגרת החוב חל גיבוש אוטומטי של השעבוד, דבר המגובה בהלכה משפטית מראשית שנות ה-60, ע"א 353/62 רוזה הארט נ' כונס הנכסים הרשמי, שם התייחס בית המשפט לאפשרות של גיבוש אוטומטי. חלקו הרלוונטי של סעיף 10 הנ"ל קובע, כי במצב מסויים של הפרה מצד החברה (שאין מחלוקת כי אכן ארעה בפועל) אזי:

" הבטחונות הניתנים לפי איגרת חוב זו יהיו ניתנים מיד לאכוף ולמימוש והמדינה תהיה רשאית לאחוז בכל הצעדים המשפטיים שתמצא לנכון, לפי שיקול דעתה, למימוש הבטחונות הנ"ל או כל חלק מהם... ומבלי לפגוע בכלליות זכויותיה, תהיה המדינה רשאית למנות על ידי בית משפט מוסמך כונס נכסים". (ההדגשות אינן במקור - ו.א)

2.         בלא צורך להידרש, במסגרת החלטה זו, לנפקותן בפועל של דעות המלומדים שציטט המפרק, אעיר כי חרף הדברים שנאמרו באותה פסיקה, הרי שיש ממש בדעה כי המימוש האוטומטי של שיעבוד צף לא נקלט בדין הישראלי , ו דרך המלך לגיבוש שיעבוד הינה פניה לבית המשפט המוסמך למינוי כונס נכסים . אלא מאי? בנסיבות המקרה, באתי לכלל דעה כי אף פירוש רחב של הלכת הארט אינו מסייע למדינה, ואי לכך אין צורך להעמיק ולקבוע מסמרות בשאלות המשפטיות הסבוכות ורבות החשיבות העולות בשאלת תחולתו או אי-תחולתו של "הגיבוש האוטומטי".

עיון בסעיף 10 מלמד, כי הפרה פלונית הופכת את השיעבוד ל ניתן לגיבוש . תתכן מחלוקת בשאלה, האם הדיבר "ניתן מיד לאיכוף" פירושו כי השעבוד אכן מתגבש באורח אוטומטי, או שמא פירוש הדברים הינו כי הדבר מאפשר למדינה לנקוט באורח מיידי בצעדים המשפטיים שהיא מזכירה בעצמה בהמשך הסעיף, ואשר עולים בקנה אחד עם הדין - הגשה לאלתר של בקשת כינוס.

אי-בהירות זו בלשון הסעיף אינו פועל לטובת המדינה (שהיא ככל הנראה מנסחת החוזה), וזאת במיוחד לאור העובדה כי דווקא הפרשנות השניה היא העולה בקנה אחד ונראית כהרמונית יותר עם הדין החל. לעניין זה אעיר, כי ספק גדול אם ניתן להשתמש בתניה גורפת ועמומה של "בלא לפגוע בזכויות" בכדי למנוע את פירוש התניה באופן המשתמע במפורש מניסוחה.

אלא, שהעניין המכריע הוא כי מעבר לכל האמור לעיל הרי גם הפרשנות המטיבה יותר עם המדינה אינה מועילה לה, באשר אף אם אניח לטובתה כי פירוש הדיבר "ניתן מיד לאכוף ומימוש" מרמז על גיבוש אוטומטי, הרי שעדיין עניין לנו ב אפשרות שעל המדינה להפעילה , דבר העולה באורח חד-משמעי מהתניה.

לשון אחר; אף אם אבחר בחלופה הפרשנית הנוחה ביותר למדינה, הרי שכל שעמד לרשותה עם ביטול המענק הוא אפשרות לגבש את השעבוד. אף אם קיימת אפשרות לגיבוש אוטומטי של השעבוד (ואין זה בטוח כלל ועיקר כי כך הוא הדבר), הרי שעל המדינה הוטל לבחור ולהפעיל אפשרות זו . הפטור מהגשת בקשה לכינוס נכסים, אם קיים, אינו פוטר את המדינה מהפעלה חד-משמעית של האופציה שלרשותה - בנסיבות המקרה, הרי עסקינן לכל הפחות בהודעה רשמית ובלתי משתמעת לשתי פנים לחברה כי השעבוד גובש. אין צורך להכביר מילים על כך, כי הלכה הפוכה עשויה להביא לידי מצבים הגובלים באבסורד לפיו רשאי צד "לגבש בליבו פנימה" שעבוד, בלא להודיע דבר, ולהודיע על אותו "גיבוש שבלב" שנים לאחר מכן, תוך טענה כי מאותו רגע שעלתה המחשבה בליבו, קמו לה תוצאות קנייניות התקפות כלפי כולי עלמא.

אך ברור הוא, כי מצב שכזה הינו בבחינת תרתי דסתרי לעקרון פומביות הקניין; כמו כן, העלות והמאמץ הנדרשים מהמדינה לשלוח הודעה כתובה הינם מזעריים, ונופלים בהרבה מהנזקים הקשים שעשויה שתיקתה בעניין זה להסב לצדדי ג'.

3.         בנסיבות המקרה, דומה כי בכל הנוגע לגיבוש שעבוד (להבדיל מביטול החוזה) הרי שהמדינה "נרדמה על זכויותיה" ולא עשתה דבר במשך תקופה ארוכה, קל וחומר שלא לפני רישומו של השעבוד המאוחר לטובת בנק הפועלים. גם אם היתה המדינה, בתור נושה מובטח, פטורה מהגשת תביעת חוב, הרי שאין הדבר מסייע לה לגבור על שעבוד שנרשם כדין בתקופת הביניים, בעת שלרשותה לא עמד אלא שעבוד צף, בתוספת עילה אשר יתכן והיתה מביאה לגיבושו לאלתר (ולחלופין, מזכה את המדינה ביכולת להגיש בקשת כינוס).