החלטה בתיק פשר 1425/98

מונחת בפני בקשתה של עיריית פתח-תקווה, אשר הינה הרוכשת של עמותת ישיבה תיכונית כפר-גנים (להלן: העירייה והעמותה, בהתאמה), כי אורה לבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק), הנושה המובטח על נכס מקרקעין של העמותה, להשיב חלק מהסכום ששילם לו המפרק בגין השעבוד הספציפי על המקרקעין. הבנק מתנגד לבקשה; המפרק שולל אף הוא את עמדת העירייה, וזאת חרף טענתו כי על הבנק להשיב סכום בסך 350,000 ש"ח (סוגיה אשר אינה עניינה של בקשה זו). כונס הנכסים הרשמי מציע דרך ביניים, לפיה יזכה הבנק בריבית החוזית המוסכמת, אך לא בריבית הפיגורים.

עיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שניתנה לבנק, לפנים משורת הדין, זכות לתגובה נוספת נוכח תגובת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו.

1.         עניין לנו, למעשה, בערעורו של רוכש נכסיה ופעילותה של עמותה בפירוק, על החלטת מפרק להכיר בדרישות הנושה המובטח, ובעיקר בתוספת ריבית הסכמית גבוהה אשר נצברה נוכח העובדה כי במסגרת הליכי הפירוק, עוכב מכר המקרקעין.

מן הראוי לציין, כבר בראשית הדברים, כי עניין לנו במצב חריג, השונה באורח ניכר מן המצבים ה"טיפוסיים" הנוגעים לנכס משועבד בשעבוד ספציפי אשר מימושו "נקלע" אל תוך הליך כולל ומקיף יותר של פירוק. בניגוד למצבים ה"קלאסיים" לפיהם ממשיך הנושה המובטח במימוש הנכס המשועבד חרף הפירוק, בין אם באורח עצמאי לחלוטין או תחת פיקוח בית המשפט של פירוק לפי הלכת פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף, הרי שבנסיבות המקרה, לא זו בלבד כי המימוש נמסר לידי המפרק, אלא שמועד המימוש נדחה, בהסמכה, במשך תקופה ארוכה.

שיהוי זה במימוש, הוא אשר עומד במידה רבה מאחורי המחלוקת ורבות מטענות הצדדים. בעוד שאין חולק, כי לשיהוי זה תפקיד מרכזי בהצטברות ריבית גבוהה על החוב המובטח, הרי שבעוד הבנק טוען כי הסכים להשהות את המימוש נוכח "התחשבות" בצרכי העמותה בפירוק והחיונית של מכר נכסיה כמקשה אחת, הרי שהעירייה טוענת כי אין דבר בין התנהלות הבנק לבין אלטרואיזם, אלא עסקינן בשיקול עסקי קר אשר נבע ממצב שוק הנדל"ן נכון לאותה עת. מוסיפה העירייה וטוענת, כי הבנק סירב, או למצער התחמק, במשך תקופה ארוכה ממסירת מידע אמיתי ומדוייק אודות חיובי הריבית.

2.         עיקר טענתה של העירייה הינה, כי הבנק אינו זכאי אלא לתשלום בגובה הסכומים אשר היה ביכולתו לקבל ממימוש הבטוחות שבידו ב"זמן אמת". הבנק והמפרק טוענים, לעומת זאת, כי לו מומש הנכס בשנת 2001, היה הבנק זוכה לתשלום מלוא חובו; אי לכך, אין לפגוע בו אך משום שנעתר לבקשת המפרק להשהות את המימוש, וזאת נוכח הצורך למכור את נכסי העמותה כמקשה אחת. בכתבי טענותיהם, חלוקים הצדדים הן על עובדה זו, והן ובעיקר על תחולת עקרונות תום-לב על המקרה, ועל יכולת הבנק להמשיך ולגבות ריבית גבוהה בנסיבות המקרה.

עד כאן טענות הצדדים, ולהלן החלטתי;

3.         עניין לנו במחלוקת שעיקרה יכולתו של נושה מובטח להמשיך ולגבות ריבית פיגורים גבוהה ו"אוכלת כל", אף לאחר שנפתח הליך חדלות פרעון. אמנם, אין חולק כי הדין נמנע מעצירת מרוץ הריבית באורח אוטומטי בשל העובדה כי החייב בעל הנכס המשועבד נקלע להליכי פשיטת רגל, אלא שהעיריה (ובמידה מסויימת אף כונס הנכסים הרשמי) טוענים כי כאשר שותף הנושה המובטח להתנהלות היוצרת שיהוי ממושך במימוש הנכס, הרי שאין להניח לו "להנות" ממנו במובן זה, שיוכל להמשיך ולגבות ריבית פיגורים גבוהה, אשר אין לה כל הצדקה כלכלית (אף לא כ"ערך השימוש בכסף"). זאת באורח שיאיין כל יכולת של הנושים הרגילים (או הנושים הנדחים) להנות מיתרת ערכו של הנכס.

אין ספק, כי טענות אלו, המבקשות לאכוף על נושים מובטחים חובת תום-לב אף בעניין הריבית, אינן מופרכות; נהפוך הוא. נושה מובטח, הניצב מול נושים אחרים המושפעים מהתנהלותו, מקיים כלפיהם מערכת של יחסי כח-כפיפות המטילה עליו חובה לנהוג בתום-לב, ובעיקר להמנע מגרימת נזק בלתי הכרחי לנושים האחרים, באורח שאינו נדרש לשם מיצוי הוגן של האינטרסים הלגיטימיים שלו עצמו.

דבר זה מקבל משנה תוקף, כאשר עסקינן ביכולת להמשיך ו"להתפיח" את החוב במשך שנים בריבית פיגורים אוכלת-כל, אשר הופכת עד-מהרה את החוב לחסר פרופורציה לערך האמיתי של הנשיה, אף אם נשקלל לתוכה הצמדה, יכולת שימוש בכסף ואיזון סיכונים הכרוך בהלוואת כספים. לעניין זה, התייחסתי בעבר בהרחבה במסגרת החלטתי בבש"א 2024/01 בש"א 9284/01 כץ נ' בנק לאומי, כדלקמן:

" אין ספק, כי יכולתו זו של הבנק, להכתיב ריבית מסחררת ו"אוכלת כל" באמצעות חוזים אחידים מוקנה לו בדין. אלא, שנוכח פגיעתה הקריטית הן בחייב והן בצדדים שלישיים אשר אין ביכולתם להתגונן מסיכון זה, מן הראוי להטיל על הבנק, למצער, חובת הגינות ושקיפות גבוהות, אשר יוכלו לסייע בפרעון החוב ומניעת תפיחתו המוגזמת, זאת לפחות כאשר עסקינן בחייב בעל נכסים אשר מימוש הגון שלהם יכול היה למזער את הנזק.

לעניין זה, חובת הגילוי ושיתוף הפעולה המוטלת על הבנק הינה גבוהה ביותר. כאשר שבים החייב ובא כוחו, פעם אחר פעם, ודורשים לדעת מהו ערך החוב, ומה ערך הנכסים אשר מימש הבנק. על הבנק להשיב בלא שיהוי, ועל תשובתו זו להיות כנה, מפורטת ובהירה. קל וחומר, שאין הבנק יכול להתעלם באופן חוזר ונשנה מתחנוניו של החייב, ולצאת ידי חובתו בטענה לקונית שבדיעבד, כאילו יכול היה החייב להבין את כל הדרוש לו מדפי החשבון"

ובהמשך:

" ריבית בנקאית מירבית ו"אוכלת כל" אינה 'תופעת טבע' אשר אין אחריה ולא כלום. היא אינה גזירת גורל, אשר נוחתת מעצמה על הצדדים וכופה עצמה עליהם כ"כח עליון". ריבית בנקאית היא מוסד משפטי הקבוע בחוק וכפוף הן לחוקים הספציפיים אשר יצרו אותה, והן ובמיוחד לעקרונות היסוד של השיטה, הכוללים את העקרון המלכותי של תום הלב. שיטת המשפט הישראלית הכירה, מזה זמן רב, בחובות מיוחדים ומוגברים של תום-לב הנובעות מיחסי כח-כפיפות. הלכה זו הוחלה במפורש, בין היתר, אף על נושה מובטח בענין פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף. בודאי, אם כך, שאין לפטור ממנה בנק המכתיב בחוזים אחידים ריבית פיגורים מירבית, וזאת מכח של קל וחומר: בנק זה אוחז בכח רב המסוגל לפגוע אנושות לא רק בחייב, אלא אף ביתרת נושיו, אשר לא היו צד להסכמים מולו, ואין ביכולתם להתגונן מפני אותה ריבית הגורמת לסכום החוב לתפוח במהירות מסחררת"