החלטה בתיק פשר 140/98

מונחת בפני בקשה למתן הוראות אשר הגישה חברת חודורוב את אשר השקעות בע"מ (להלן: "המבקשת") כי אורה לנאמן לשעבר של חברת אריה פרל ובניו בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה) לשלם את חובה הנטען של החברה למבקשת, בסך 68,000 ש"ח. המבקשת עותרת לכך כי החוב דנן, אשר נתבע במסגרת הליכי הסדר הנושים של החברה, ישולם לה במסגרת ההסדר או מכספי החברה, ולחלופין - מכיסו האישי של הנאמן.

הנאמן מתנגד למבוקש, וטוען כי דחה את תביעת החוב כדין, וזאת בשל איחור בן חודשים ארוכים בצירוף ראיה מכריעה - השיקים המקוריים נשוא החוב. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עובדתית, שנסבה הן אודות מועדי הגשתם של מסמכים והן אודות מגעים שנוהלו בין הצדדים האמור בהן, וסוגיות אחרות. כמו כן, נטושה בין הצדדים מחלוקת משפטית מקיפה בעניין משמעותן של העובדות. בין היתר, טוען הנאמן כי גם אם היו העובדות להן טוענת המבקשת נכונות, עדיין היה דין תביעתה להדחות. לאחר שהוגשו כתבי הטענות, והתקיים דיון בו נחקרו בין היתר מנהל המבקשת והנאמן, ניתנת החלטתי זו.

1.         ביום 8.5.97, מינה כב' השופט לויט את הנאמן לתפקידו, כאחראי על הסדר הנושים של החברה. בין תפקידיו, הוטל עליו לבדוק את תביעות החוב של הנושים. תביעת החוב המקורית הוגשה במסגרת המועד. זמן קצר לאחר מכן, ביום 16.2.98, פנה הנאמן אל החברה במכתב, אשר נוסחו כדלקמן:

" בהתאם להסדר הנושים שאושר על-ידי בית המשפט, תתחיל החברה בקרוב לשלם את סכום תביעות החוב כפי שאושר על-ידי החתום מטה.

אבקשך להעביר את השיקים המקוריים שחזרו"

(ההדגשה שלי - ו.א).

המבקשת טוענת, כי בכך גילה הנאמן את דעתו כי אישר את תביעת החוב. בין הצדדים נטושה מחלוקת על המועד בו נשלחו השיקים המקוריים לנאמן, כאשר המבקשת טוענת כי הוגשו ביום 31.12.98, ואילו לגרסת הנאמן, הוגשו שנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1.8.01כל זאת, כאשר הסדר הנושים אושר ביום 1.1.98; לעניין זה, מן הראוי להעיר כי הסדר הנושים דנן כלל הוראה, אשר אפשרה לנושים מאחרים להגיש תביעות חוב בתוך פרק זמן 30 יום (!) לאחר המועד הקובע דנן.

לגרסת הנאמן, דחה את תביעת החוב עקב האיחור דנן בלא שיהוי, כבר ביום 3.9.2001, ובהודעתו זו ציין, כמקובל בהחלטות מסוג זה, כי המבקשת רשאית לערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, וזאת תוך 45 יום. המערערת מכחישה את הטענה, וטוענת כי המכתב לא התקבל אצלה מעולם, וכל פניותיה הרבות בטלפון ופקס לנאמן לא נענו.

2.         בשלהי שנת 2001, הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות , אשר נוסחה דומה עד מאד לנוסח הבקשה הנוכחית. בעניין זה טוענת המבקשת, כי בעוד בקשה זו תלויה ועומדת, התקבל אצלה מכתב של הנאמן, בו ביקש שהות קצרה, ובלא שטען כי דחה את תביעת החוב, לבדוק אם ניתן להגיע להסדר בעניין זה עם החברה. בסופו של דבר, לא הבשילה הסכמה בין הצדדים, והבקשה נמחקה מחוסר מעש, וזאת לטענת ב"כ המבקשת, בלא שניתנה לו הודעה על כך.

מוסיפה המבקשת וטוענת, כי ההליך בו נקטה הינו ההליך הנכון, באשר לשיטתה מעולם לא ניתנה החלטת דחייה, אשר יכולה היתה להוות בסיס לערעור.

3.         השאלה הראשונה אשר ראוי לדון בה הינה האם, בנסיבות המקרה, ניתן לראות במכתבו של הנאמן מיום 16.2.98 קבלה של תביעת החוב. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי התשובה לכך הינה שלילית.

עניין לנו בהודעה סטדנדרטית,  אשר שמו של הנושה מולא בתוכה בכתב-יד, דבר היוצר רושם של הודעת-ביניים אחידה שנועדה למשלוח למספר בלתי-מסויים של נושים. לא זו בלבד; אמנם, אפשרי כי נאמן המחליט לקבל תביעת חוב שאינה שנויה במחלוקת, כאשר איש לא ביקש להתנגד לה, יעשה זאת בהודעה בלתי מנומקת. אלא מאי? אף במקרה כזה, קיימים דברים אשר חובה לציינם,  ובעיקר אמורים דברים בסכום שאושר לתשלום. אלו חסרים לחלוטין בנסיבות המקרה דנן.

זאת ואף זאת; העובדה כי הנאמן, באותו מכתב עצמו, מבקש כי ישלחו אליו השיקים המקורים, מעידה באופן ברור כי אין עסקינן בהודעה כי תביעת החוב אושרה. שכן, אם התביעה אושרה, מדוע נזקק הנאמן לראיות נוספות?

מכל הדברים האלו, עולה כי מאזן ההסתברויות נוטה בבירור לכך, כי מדובר ב"הודעת ביניים" של נאמן לנושה, בה הוא מוסר למעשה (אף אם הניסוח הינו עמום ואיננו מיטבי) כי קיבל לידיו את תביעת החוב, אולם לשם קבלתה (קרי - בכדי שהנושה יוכל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו), נדרש הנושה לתמוך אותה בראיות נוספות - השיקים המקוריים עצמם.

כלומר - דרש למעשה מן המבקשת לעמוד ב"כלל הראיה הטובה ביותר" בכדי שניתן יהיה לקבל את תביעתה. לשון אחר: מהאמור לעיל, וכן מהתנהגות הנאמן מאוחר יותר עולה בבירור, כי אומד דעתו היה כי בלא עמידה בדרישה זו, דין תביעת החוב להדחות.

4.         יוצא, כי אין מנוס מקביעה עובדתית , לפיה ממכתב הנאמן עולה מסקנה הפוכה לטענותיה של המבקשת. המצב שנוצר למעשה הינו כדלקמן: