החלטה בתיק פשר 1315/06

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין כונס הנכסים של חברת שירותי השומרים (1989) אבטחה שמירה ונקיון בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החברה", בהתאמה), המצויה כיום בכינוס נכסים ובפירוק, לבין פז חברת נפט בע"מ (להלן: "פז"), וכן בין הכונס לחברת בת של פז - חברת פז השרון בע"מ (להלן: "פז השרון"). עיקר המחלוקת נוגעת למהלך שנעשה בידי המשיבות, אשר עניינו קיזוז חוב אשר חבה פז לחברה בכינוס עם חוב אשר חבה החברה בכינוס לחברת פז השרון.

1.         אין חולק, כי בין הצדדים נקשרו מספר הסכמים טרם קריסתה של החברה, ובעיקר אמורים הדברים בשני אלו:

א.         חוזים בין החברה לפז, שעיקרם שכירת שירותי אבטחה על-ידי פז.

ב.         חוזה נוסף, המכונה בכתבי-בי-דין שהגישו הצדדים "חוזה ההספקות", ואשר בו התקשרה החברה עם פז ועם פז השרון בהסכם, שעיקרו העמדת ציוד על-ידי פז, ורכישת מוצרי דלק מפז השרון על-ידי החברה. יוער, כי לטענת הכונס נמנעו המשיבות מהעברת ההסכם לידיו, חרף בקשתו, דבר שגרם לו לתהות, במסגרת כתב הבקשה, בדבר קיומו של החוזה והאמור בו; עם זאת, לאור צירוף החוזה לתגובת המשיבות, אין כיום עוד חולק על קיום "חוזה ההספקות" - וזאת להבדיל מהפרשנות המשפטית שיש ליחס לסעיפיו.

השאלה המרכזית, עליה חלוקים הצדדים, הינה האם ניתן לערוך קיזוז בין החבויות פרי החוזים השונים , וזאת לאחר שהחברה נקלעה לכינוס נכסים זמני. זאת, בין אם לפי דין הקיזוז המיוחד של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, ובין אם לפי דיני הקיזוז הכלליים שבסעיף 53 לחוק החוזים.

שאלה נוספת, הקשורה בטבורה לפתרון המחלוקת, הינה למי חבה החברה בכינוס כספים בגין הספקת מוצרים לפי חוזה ההספקות - האם לחברת פז עצמה (שהרי אז, לכאורה, מדובר בחיובים הדדיים בין פז לבין החברה בכינוס, שהיו קיימים ביום בו נקלעה החברה לחדלות פרעון), או שמא לחברת פז השרון, אשר הצדדים אינם חלוקים על-כך כי הינה ישות משפטית נפרדת .

2.         מעיון בחוזה, עולה כי צודק הכונס בטענתו כי אין עסקינן בחוזה עליו חתומות פז ופז השרון ביחד ולחוד , באורח שהופך אותם ל"צד אחד" לכל דבר ועניין. נהפוך הוא; החוזה מגדיר את פז ואת פז השרון כצדדים שונים, המצויינים בכתב החוזה כ"מצד שני" ו"מצד שלישי". כבר בשלב זה אעיר, כי דבר זה משתלב עם לשון החוזה, אשר מטילה לעיתים (אף כי לא תמיד) חיובים נפרדים על פז ועל פז השרון.

א.         סעיף 6.1 בחוזה מטיל על המבקש חובה לרכוש מפז מוצרי נפט בכמות שנתית מוסכמת, ושלא לאחסן מוצרים של חברות מתחרות באותה עת.

ב.         לעומת זאת, סעיף 12, אשר הינו הסעיף המרכזי העוסק בחובת התשלום , קובע כי "הלקוח מתחייב לשלם לפז השרון עבור מוצרי הנפט..."

3.         אין ספק, כי קיימת בעייתיות רבה ב"השאלת חובות לצרכי קיזוז" בין חברות קשורות, וזאת קל וחומר לאחר שהחברה החייבת נקלעה לכינוס נכסים; במצב כזה, ניתן לקבוע כי השעבוד התגבש דה-פקטו על נכסי החברה , ותפס אותם as is where is - כולל הקדימות המוקנית לנושה המובטח על נושים רגילים, וזאת בכל הנוגע לנכסים המוגדרים כ"נכסי החברה" - לרבות זכויות, כגון הזכות האובליגטורית לגבות חיובים וחובות של לקוחות לטובת החברה בכינוס.

המשיבות אינן טוענות במישרין כנגד עקרון זה, נהפוך הוא; עיקר טענתן הינה כי "החיוב הנגדי" שחבה החברה בכינוס אינו רק לטובת פז השרון, אלא גם לטובת פז עצמה, וכי העברת חבויות בין החברות, אם נעשתה, אינה אלא "פעולה טכנית גרידא".

ספק גדול בעיני, אם ניתן לקבל את הטענה האחרונה; זאת, באשר עסקינן בשתי ישויות משפטיות נפרדות , שלא ניתן להתעלם ממסך ההתאגדות המפריד ביניהם (מסך אשר נוצר משיקוליהן העסקיים של המשיבות עצמן). אם אכן היה כל אחד מהחיובים שייך לחברה קשורה אחרת בעת שהתגבש השעבוד (סוגיה בה אדון בהמשך החלטתי זו), הרי שמחד גיסא, עומד חיוב "רגיל" של פז כלפי החברה בכינוס, ומאידך גיסא, עומדת זכות לגביית כספים השייכת לחברה בכינוס (כלפי חייב אחר), כאשר זכות זו שייכת לנכסים המשועבדים שלנושה המובטח קדימות עליהם יחסית לנושים האחרים.

בעניין זה, הרי כי:

א.         מחד גיסא, קשה לקבל את הטענה לפיה זכאית פז (שהינה חייב של החברה בכינוס), להמחות את חבותה לפז השרון (מהלך המהווה חילופי חייבים), בלא לקבל את אישורה של החברה בכינוס, שהינה במקרה זה הנושה.

ב.         מאידך גיסא, פז השרון, שהינה נושה של החברה בכינוס, אינה יכולה לגבות את זכותה תוך התעלמות מהעובדה כי קיים נושה מובטח, הקודם לה על-פי דין בכל הנוגע לנכסי החברה (לרבות זכותה לגבות כספים מפז), ואף אם המחתה את זכות הנשיה המוקנית לה לצד ג', הרי שספק גדול בעיני האם יכולה הייתה להמחות יותר מאשר יש לה - זכות הכפופה, כאמור, לזכויות הנושה המובטח.

כל זאת, כמובן, אף תוך התחשבות בעובדה כי עסקינן, לכאורה, בחובות שבמקורם אינם הדדיים; ספק גדול האם, לאור הפסיקה הקיימת, ניתן לעשות שימוש כה רחב בזכות המצומצמת יחסית שמקנה סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל.

4.         זאת ואף זאת; אפילו הייתה פז עצמה מעורבת בהסכם ומקבלת על עצמה חובות וזכויות מסויימות, הכל לפי ובהתאם למסמך המשפטי שנוסח על-ידה היא , הרי שסעיף 12 לחוזה, שכאמור המשיבות הן הצד המנסח שלו, קובע באורח חד-משמעי, כי מוטב התשלום הינו פז השרון , וזאת להבדיל מסעיפים אחרים אשר ידעו אף ידעו להתייחס לשתי המשיבות בצוותא-חדא. בעניין זה אעיר, כי לא זו בלבד שלשון החוזה והגיונו (ככל שבהבדלי הניסוח בין סעיף 12 לסעיפים אחרים עסקינן) תומכים יותר בפרשנותו של הכונס, אלא שצודק הכונס אף בטענתו כי בנסיבות המקרה חל כלל הפרשנות "כנגד המנסח", על כל המשתמע מכך.

אוסיף ואעיר, כי ככל שבשאלת זהותו של בעל החוב עסקינן, הרי שאין נפקא מינא האם פז היא מספקת המוצרים; זאת באשר זהותו של הנושה אינה נקבעת בהכרח לפי זהות הספק, אלא לפי זהותו של הזכאי לתשלום ; אכן, במקרים רבים עסקינן באותו צד עצמו. אלא, שאם ניצלו המשיבות את עקרון חופש החוזים בכדי ליצור, מטעמיהן שלהן, מבנה חוזי אחר, לפיו חברה פלונית מספקת מוצר ללקוח, אולם הלקוח חב בתשלום לחברה אלמונית דווקא, הרי שאין הן יכולות להתעלם, בדיעבד, מהדרך בה הפרידו הן עצמן בין "היד המספקת" לבין "היד מקבלת התשלום"; קל וחומר, שאין הן זכאיות לערוך "הרמת מסך אגב אורחא" ביניהן, וזאת במקרה והעניינים התגלגלו שלא בדרך הרצויה להן.